התחייב לתת דירה לחתנו ונתבע על כך בתביעת הגירושין

האב שהתחייב לתת דירה לזוג במתנה, נתן להם בפועל דירה למגורים, אך הדירה נרשמה על שם האב ואחר כך ע"ש האישה בלבד. כעת רוצים בני הזוג להתגרש והבעל דורש לחלוק את הדירה בגין ההתחייבות.

התחייבות לקנות בית בראי ההלכה איולסטרציה : shutterstock

בני זוג שהיו נשואים במשך 19 שנה, עמדו לפני גירושין. לפני שנישאו התחייב אביה של האישה, כי ירכוש עבורם דירה במסמך כתוב ובזו הלשון: “אני מתחייב בלי נדר כי בעזרת ה’ אקנה לבתי (היחידה) וחתני דירה תוך 3 שנים, במידת האפשר אשתדל לקנות תוך הזמן הנ”ל”.

הדירה בה התגוררו בני הזוג ניתנה להם ע"י אביה של האישה, והייתה רשומה על שמה. את הדירה נתן האב לזוג 10 שנים לאחר נישואיהם כשקודם לכן הייתה הדירה רשומה על שמו והם התגוררו בה וחלק מהזמן שילמו לו עבורה שכירות. כאמור לאחר 10 שנים מנישואיהם העביר האב את הדירה על שמה של האישה כשהבעל ידע על כך ולא מחה, כמו כן לא תבע מאבי האישה שירכוש עבורם דירה כפי שהתחייב.

מבצע חנוכה

כעת משעמדו להתגרש דורש הבעל כי אשתו תחלוק אתו את הדירה שניתנה לה.

 

הבעלות על הדירה

רבני בית ההוראה סברו כי לפי האמור אין ספק שבתחילה האב קנה את הדירה לעצמו, רשם אותה על שמו, ואף דרש בתקופה מסוימת שכירות מבתו וחתנו. גם לאחר מכן כשהעביר את הדירה מרשותו, לא העבירה אלא לבתו, שהרי רשם את הדירה רק עליה. ואע”פ שיד אישה כיד בעלה כל עוד שלא אמר הנותן במפורש "ע”מ שאין לבעלך רשות בהן”, קנינו של הבעל הוא רק לפירות, כלומר לשימוש בנכס, אולם גוף המתנה נשאר בידי האישה (כדין נכסי מלוג).

יתרה מזו, בכך שרשם האב את הדירה רק על שמה של האישה, לכאורה יש גם אומדן מוכח שבנתינתו התכוון לתת לבתו בצורה שהמתנה היא ע"מ שאין לבעלה רשות בה. (שו”ת ציץ אליעזר חלק יט סי’ ס’).

גם מבחינת התחייבותו של האב לתת לבני הזוג דירה, עצם זה ששתק הבעל ושילם שכירות על הדירה בחלק מהזמן שהייתה רשומה ע"ש אבי האשה, כך גם לא מחה כאשר הועברה רק ע"ש של האישה, הרי שהבין שבדירה זו אין משום ההתחייבות של האב.

עצם ההתחייבות לרכוש דירה

לגבי עצם התחייבותו של האב בכתב לתת לבני הזוג דירה, והאם ניתן לתובעה מהאב, יש להטיל ספק בכוחה של התחייבות זו. כאשר כתב האב מחד גיסא שהוא מתחייב לרכוש דירה לבני הזוג תוך 3 שנים שזו התחייבות גמורה. ומאידך גיסא הוסיף כי במידת האפשר ישתדל לרכוש את הדירה בתוך הזמן, שזה בוודאי אינו נוסח של התחייבות. הרי שיש כאן סתירה בהתחייבות עצמה ואין אנו יודעים להלכה אם “תפוס לשון ראשון או תפוס לשון אחרון” (ב”מ ק:).

בנוסף לכך למרות שהנוסח “בלי נדר” אינו מגרע מעצם ההתחייבות, משום שבזה כוונתו רק שלא יהיה נדר (שהרי הוא מתחייב לעני, ויש בזה משום נדר כמבואר בחו”מ סי’ רי”ב סעי’ ז’), אך יתכן כי כשכתב מיד “במדת האפשר יתשדל” גם המשמעות של “בלי נדר” מקבלת זווית שונה, והכוונה כולה הייתה שלא תהיה כאן התחייבות מוחלטת, אלא לא יותר מהצהרת כוונות רצינית.

לכל זאת יש להוסיף את דברי הרמ”א (אבה”ע סי’ נג סעי’ ג’) לגבי פוסק מעות לחתנו או לבתו ונישאו ולאחר הנישואין מתה הבת ועדיין לא נתן האב את שהבטיח שיש אומרים שזכה בהן הבעל וצריך האב לתת לו כל מה שפסק (רש”י והרמב”ם והר”ן ומרדכי בשם ר”י הלבן) ויש אומרים (ר”ת הובאה בתוס’ בכתובות (מז:) שלא זכה בהן הבעל, משום שיש אומדנא שלא התכוון אלא כדי שבתו תהנה מזה, ולכן אם היא מתה אינו חייב לתת לחתנו. ודין זה נאמר גם אם עברו כמה שנים, וגם אם יש לה ילדים. ולכן מכריע הרמ"א  שמכח ספק לא מוצאים ממון מיד האב.

וניתן לדמות ולומר כי גם במקרה שהתגרשו לפני שהאב פרע את התחייבותו, לשיטת הפוטרים את האב במקרה שמתה גם כאן ניתן לפטור, משום שלא התכוון אלא כדי שבתו תהנה מהמתנה, ולכן המוחזק (האב) יכול לומר "קים לי" ולפטור עצמו מהתחייבותו.

 

שאלה זו נענתה ע"י רבני אתר דין, כתובת האתר: http://din.org.il/
בית הוראה: 02-5023637

poalim2-side
rodius-inner

כתיבת תגובה