המדדים יורדים, המחירים עולים: התרמית הגדולה של המדד

מדד אפריל היה המדד החיובי הראשון לאחר חמשה מדדים שליליים ברצף. איך זה שלמרות המדדים השליליים, המחירים רק הולכים ועולים? ■ על צמיחה, אינפלציה ומה שאין ביניהן ועל המדד שלא מודד את האזרחים

אילוסטרציה: joingate, Flashinmirror, שאטרסטוק

בתחילת השבוע, ביום ראשון האחרון, פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את מדד המחירים לצרכן לחודש אפריל. לראשונה, מזה חצי שנה, לאחר חמישה מדדים שליליים, נרשם מדד חיובי של ארבע עשיריות האחוז. דהיינו, לכאורה, המחירים עלו ב-0.4%.

כמובן שרכיבי המדד כוללים מוצרים שהוזלו ומוצרים שהתייקרו והמדד, כמו כל פריט סטטיסטי, אמור לשקף מציאות מסוימת. מדדים שליליים מצביעים על האטה במשק או עודף היצע שגורם ליצרנים להוריד מחירים.

אם כך, ההיגיון אומר שיש לשאוף למדדים גבוהים. אבל לא. מדדים גבוהים מצביעים על עודף ביקוש, דהיינו, התעשייה והייבוא אינם עושים את מלאכתם. מה גם שמדדים גבוהים מוזילים את ערך המטבע, גוררים העלאות שכר, ומסחררים את המשק.

ואכן, ממשלת ישראל הציבה יעד למדד, יעד שנע בין אחוז לשלושה אחוזים. ועל בנק ישראל הוטל לשמור על "יציבות" המחירים. רגע. משהו לא ברור. אם המחירים עולים בכל שנה בין אחוז לשלושה אחוזים, מה יציב פה? אה, נכון. זו אינפלציה בריאה לפי קובעי המדיניות ומקובלת על כלכלנים רבים כהוכחה למשק צומח.

אבל ראו זה פלא, אנחנו – האזרחים – לא תמיד מרגישים שהמחירים יורדים. הנה, רצף של מדדים שליליים ומר ישראלי עדיין מתקשה לגמור את החודש. ישראל היא אחת משיאניות האוברדרפט העולמיות.

כולנו זוכרים את מחאת יוקר המחייה, מחאת האוהלים ומחאת הקוטג'. נכון שישנן עדויות רבות על-כך שהמחאות הללו היו למעשה ניסיון להפיל את השלטון בדרכים דמוקרטיות, אבל אין ספק שבכל שקר יש מעט אמת. ואין מי שיחלוק על העובדה שהמחירים בישראל עלו, ואולי אף זינקו בעשור האחרון.

מחירי הדירות והשכירות הם הדוגמא הבולטת ביותר ליוקר המחייה. אך גם מחירי המזון שבעבר היו זולים יותר ממדינות מערביות רבות, טיפסו בחדות בעשור האחרון.

אם כך, מדוע המדד מצביע על ירידת מחירים אבל האזרחים לא?

את התשובה לכך צריך להתחיל אי-שם בהיסטוריה הכלכלית של ישראל. מאז תשי"ב, יוקר המחייה בישראל נמצא בעלייה מתמדת. נכון, זה טבעי במשק צומח, אך עליות המחירים היו גבוהות גם בשנות מיתון וגם בשנים בהן נרשמה צמיחת שיא.

2

התרמית הממשלתית

המספרים מעידים כי אין כל קשר בין זהותה של מפלגת השלטון, מצב המשק הישראלי ומצבה של הכלכלה העולמית. המחירים בישראל היו במגמת עלייה והאינפלציה הלכה וטיפסה בכל שנה. נכון שיחד עמה טיפס גם השכר במשק (למי שזוכר, קראו לזה "תוספת יוקר" המחייה).

לפתע, מתשנ"ט, שיעור האינפלציה צנח בחדות והיו גם שנים של אינפלציה שלילית. אבל תזכרו, גם בשנים כאלו לא חשנו הקלה. להיפך, דווקא בשנים האחרונות של העשור הקודם, המחירים עלו ועלו והמדד אפעס, די פיגר אחריהם ונותר קרוב ליעד הממשלתי. פעם מעליו, פעם מתחתיו. אך אף פעם לא רחוק מאוד ממנו.

איך זה קרה?!

כדאי שתשבו בטרם תקראו את התשובה. משום שהיא מדהימה בחוצפתה. מדינת ישראל החליטה שאם היא לא מצליחה להתמודד עם עליית המחירים, היא פשוט תשנה את צורת מדידתם. כך קיבלנו תקופה ארוכה של אינפלציה סבירה ובד בבד גם יוקר מחייה.

העובדים החזקים, אלה שיש להם כוח, כגון עובדי המגזר הציבורי, איימו, שבתו, טלטלו את המשק וקיבלו תוספת לשכרם שאיזנה במעט את עליית המחירים. אך אלה החלשים, הם אלה שנותרו להתמודד עם יוקר המחייה ומצאו את עצמם נשענים על מערכת הרווחה, מי יותר ומי פחות.

מכירים את הזוגות האלה ששניהם עובדים במשרה מלאה ולא מצליחים אף פעם לצאת מהמינוס? אלה הם קרבנות שיטת המדידה החדשה שלא משקפת באמת את יוקר המחייה.

אל תאמינו לנו. תאמינו למי שעומד בראש מערכת המדידה של מדינת ישראל – הסטטיסטיקאי הראשי פרופ' שלמה יצחקי שאמר זאת במפורש בשנת תשע"ב. היה זה בתכנית רדיו ברשת ב' (סדר יום עם קרן נויבך).

יצחקי אמר במילים ברורות שמדד המחירים לצרכן אינו משקף את המחירים בסופר. הוא אמנם נימק את זה בנימוקים שונים, אך לא התכחש למציאות. אז בפעם הבאה שאתם שומעים או קוראים שהמחירים ירדו, תיזכרו בדבריו של הסטטיסטיקאי הראשי.

מקור: יוטיוב

כתיבת תגובה