חול-המועד הוא הזמן הטוב ביותר לבחון מכונית קצת לא סטנדרטית: איסוזו די-מקס – הטנדר הנמכר ביותר בישראל בעשור האחרון. מנדי ריזל ניצל את החופשה הקצרה למבחן אתגרי, וחזר מלא הערכה
מנדי ריזל 28.04.2016
אידאלי למי שמחפש רכב שטח אמיתי. צילומים: מנדי ריזל וחבריםנהמת מנוע הדיזל תמיד עושה לי את זה. בדרך-כלל היא מזכירה לי שאני נמצא על מכונית בעלת הנעה של ארבע על ארבע (4X4). מה שאומר שאני בדרך למרחבים הפתוחים, לנקות את הראש.
ואם כבר דיזל ומכונית בעלת הנעה כפולה ומרחבים פתוחים – איסוזו די-מקס הוא אחד הפרטנרים הטובים ביותר שיכולים להיות למטרות מן הסוג הזה.
תגידו היי למלך המכירות של הטנדרים בישראל. מחצית מהרכבים בקטגוריה שנמכרו כאן בשנת 2014, היו מתוצרת החברה היפנית הזאת. שאר האחוזים מתחלקים בין טויוטה היילקס, מיצובישי LT200 (האנטר לשעבר) וגם פולקסוואגן האמרוק, דודג' ראם ושברולט סילברדו המאסיביים יותר.
אם אתם שיפוצניקים, מסעדנים, בעלי עמותות, חקלאים, אינסטלאטורים, נגרים, או אפילו סתם חובבי שטח – איסוזו די-מקס היא כנראה המכונית האידיאלית, בעיקר בגלל שבמשטח מאחור תוכלו להעמיס 1,050 קילוגרמים, ויש גם יכולת לנגרר עד 750 ק"ג.
טוב, נתחיל מהעיצוב החיצוני: פרונט נאה אך מגושם, עם שמה של ISUZU שמוצב על פס כסוף עבה. מסביב לסמל ומתחתיו יש כונסי אוויר למנוע הגדול, בן 2500 טווין טורבו – כלומר טורבו כפול. מתחת למכסה יש 163 כוחות סוס, שמשיגים מומנט מרשים מאוד של 40.8 קג"מ ב-1,400 סל"ד. זה חתיכת וואו. נמשיך לפרונט: פנסים גדולים משני הצדדים, ומתחתיהם פנסי ערפל. מן הצד ומאחור המכונית פשוטה, בלי השקעה מיוחדת בעיצוב; במכונית מן הסוג הזה, אין בכך צורך, תכל'ס.
בכביש, הנהיגה אינה כה נעימה. המתלים קשוחים וזה מורגש היטב. בואו נאמר שהמכונית אינה מתאימה למי שצריך מכונית כדי להתנייד איתה ממקום למקום – אם הוא אינו עונה על הקריטריונים הנ"ל (שיפוצניקים וכו' וכו' עיינו לעיל באריכות). היא גם לא נועדה מלכתחילה לשימוש בכבישי ירושלים או גוש-דן בלבד, אלא אם אתם זקוקים לארגזה רחב הידיים, או ליכולתה לסחוב אחריה נגררים.
תא הנוסעים פשוט – גם בגרסת LS היקרה יותר בה נהגנו. בהתאם לשנה הלועזית 2016, יש בה מערכת מולטימדיה עם WAZE, מצלמת רוורס, חיבור בלוטות' ועוד. עם זאת, לדעתי זו המכונית הראשונה משנתון כזה שלא מצאתי בה חיבור USB; זה פרט כל-כך פשוט וחיוני בימינו, שאני מעולם לא שם עליו דגש, כי הוא נמצא בכל מכונית. כאן זה פשוט לא היה, ובגלל זה נגמרה לי הבטרייה – לידיעת מי שחיפש אותי.
מעבר לכביש מתחילה חווית הנהיגה. סמוך לתיבת ההילוכים בת חמשת ההילוכים האוטומטיים, שניתן לתפעל גם ידנית (קרוז קונטרול), יש עיגול קטן עם שלושה שלבים. בנסיעה בכביש, המתג מכוון לצד שמאל, עם הנעה של 2X4; הזזתו לאמצע מעבירה למצב 4X4, והעברתו ימינה מסייעת עוד יותר בשטח, עם מצב LOW. זו מכונית מדהימה, שחוצה שדות ופרדסים בקלות ומעניקה לנהג תחושה של שריף מקומי.
בחרנו לנסוע איתה למסלול שמוגדר "בינוני": מעלה יאיר, ממרומי הגבעות המשקיפות על ים המלח, עד שפת הים. הנופים מרהיבים, וגורמים לניתוק מהציוויליזציה. בדרך חברנו לקבוצת ג'יפאים, שנדהמו שוב מהיכולות של המכונית בה נסעתי – יחד עם שלושה חברים מהפריפריה.
מעבר למנוע החזק, מה שסייע לעבירוּת הם נתונים מעולים של מרווח גחון בן 23.5 סנטימטרים, מגן פלדה בתחתית הרכב, זווית גישה של 30 מעלות. זווית הנטישה קצת פחות טובה: 22 מעלות פלוס הנגרר שמוסיף עוד אי-אלו סנטימטרים. זה אומר שבעליה חדה אחרי ירידה חדה, אחורי הרכב עלולים לגרד את הקרקע. תודה לא-ל זה לא קרה, אבל היינו צריכים לעיתים לעשות חשבונות הנדסיים ולהציב מלכתחילה אבנים כבדות בנתיב הנסיעה המיועד, כדי לסייע בכך.
בסופו של דבר, המכונית שצלחה את הירידה של מעלה יאיר בצורה הטובה ביותר, היא די-מקס, לקול תשואות חברי המסע והנוסעים במכוניות השטח האחרות. וזה גרם לכולנו להבין שוב מדוע המכונית הזו ממשיכה לשעוט במעלה טבלת המכירות של הטנדרים: כי עם מציאות קשה להתווכח.
צריכת הדלק עמדה על ליטר סולר אחד לכל 8.5 קילומטרים של נסיעה משולבת. המחיר למכונית בה נהגנו: איסוזו די-מקס דבל-קבינה, אוטומטית, בדרגת LS, עומד על 241,900 שקלים.
