איפה רגב כשצריך אותה?

עיר במצור. כביש 446 בדרך למודיעין עילית. שימו לב לפקק משני הכיוונים בשל תאונת דרכים

כשאני רואה את התמונות הרבות המתעדות כיצד השרה מירי רגב חונכת בגאווה בלתי מוסתרת את תחילת העבודות בכביש 40, משהו בי מתקומם. לא על עצם השדרוג – שמים עדי שעיני אינה צרה בתושבי הנגב. כל מי שבקיא בנתוני התאונות יודע עד כמה הכביש הדרומי הזה היה זקוק לו. מה שמקומם הוא שאותה נחישות, אותה דחיפות, אותה יכולת להזיז הרים ובירוקרטיה, נעלמת כלא הייתה כשמדובר בכביש 446.

בכל בוקר, בכל ערב, בכל ערב שבת ובכל מוצ"ש, אותו מחזה: שיירה אינסופית של רכבים זוחלת כמו נחש פצוע בכביש הגישה היחיד למודיעין עילית. הורים שמאחרים לעבודה, ילדים שנרדמים באוטובוסים (במקרה הטוב), ונהגים מיואשים שמחפשים דרכי מילוט דמיוניות. אין אותן. אין מה לחפש. הכניסה לעיר, שפעם-פעם הייתה עניין של דקות, הפכה למסע שמזכיר את יציאת מצרים. רק בלי קריעת ים סוף.

ארבע שנים. ארבע שנים ארוכות שתושבי האזור מביטים על הפועלים ועל הציוד הכבד. ארבע שנים שבהן הכלים נמצאים, אבל יש ימים שלמים שבהם יש שניים וחצי פועלים בשטח. ארבע שנים של עבודות שמתנהלות בקצב שמזכיר טיול של צב קשיש במעלה ההר. והשרה? היא מוכיחה בדרום שכשרוצים – יודעים גם להאיץ קבלנים, גם לזרז ביצוע, גם לשבור את חומות הבירוקרטיה.

"כי מדובר בדיני נפשות", אומרת רגב על כביש 40, ובצדק. 415 מיליון שקלים יזרמו כמו נחל בערבה אל הכביש שאולי הוא הארוך ביותר בישראל. אבל מה עם הנפשות שנלכדות מדי יום בפקקי הענק של 446? מה עם התאונות שמתרחשות בגלל (אי) העבודות המתמשכות? מה עם איכות החיים של מאות אלפי תושבים שנשחקת טיפה אחר טיפה בפקקים האינסופיים?

משרד התחבורה מוכיח שוב שיש אזרחים סוג א' ואזרחים שצריכים להודות על כל מטר כביש שנסלל עבורם. בעוד שבדרום מדברים על "מגה-פרויקט" ו"שינוי היסטורי", במודיעין עילית עדיין מחכים שמישהו יחלוץ את הפקק.

גברתי השרה, כשאת רוצה – את יכולה. את יודעת להפוך "כביש אדום" ל"מגה פרויקט". את יודעת לרתום את כל הגורמים, להשיג תקציבים, לזרז תהליכים.

אז בפעם הבאה שתרצי להניח אבן פינה, אולי כדאי לזכור שגם ב-446 יש אבנים. הן אולי לא מצטלמות טוב כל כך כמו אלה שבנגב, אבל הן מונחות על לבם של מאות אלפי אזרחים שרק רוצים להגיע הביתה בשלום.