בית הדין קבע: הצ’ק מהווה הוכחה חותכת

בעל הגמ”ח נופף בצ’ק חתום ע”י הלווה וטען: החוב טרם נפרע • הלווה לעומתו טען: סמכתי עליך שתקרע את ההמחאה • ומה פסק בית הדין באשר לטענת הלווה כי רבים מהלווים בגמ”ח סומכים על מנהלו כי יקרע את הצ’קים ולא יציג אותם לפירעון אחרי שכיסו את חובם?

גמ"ח | צילום אילוסטרציה: shutterstock

המקרה שהונח לפתחו של בית הדין איננו נדיר במחוזותינו אולם ההכרעה שהתקבלה בהחלט הייתה מפתיעה.

הצ’ק שהציג בעל הגמ”ח על שולחנם של הדיינים לא הותיר מקום לספק. אכן מדובר בנוטל ההלוואה שאף אישר את עצם קיומה כמו גם את האותנטיות של החתימה על הצ’ק.

250/200 סייד בר + קובייה בכתבה

אלא שהטענה שנשמעה מכיוונו הייתה, כי ההלוואה עליה מדובר נפרעה זה מכבר וכי לא נותרו לו כל חובות אצל נשוא התביעה.

נקדים, כי שטרי ההלוואות ששימשו בדורות קודמים כראיה על קיומה של ההלוואה הוחלפו כיום בהמחאות בנקאיות. בעוד שבעבר בהגיע מועד הפירעון נדרש המלווה לפנות אל הלווה בבקשה כי יועיל לפרוע את חובו, הרי שבימינו אין כל צורך בכך.

כאשר מאן דהו חפץ ליטול הלוואה, הוא יידרש להפקיד בידי בעל הגמ”ח צ’ק אישי חתום ובו סכום ההלוואה. ההמחאה תשמש את נותן ההלוואה כהוכחה על עצם קיום החוב ובמקביל אף תייתר את דרישת המלווה לפירעון החוב בהגיע עת הפירעון.

ההמחאה המופקדת בידי המלווה מאפשרת את פירעון החוב ישירות אל מול סניף הבנק בו מתנהל חשבון הלווה.

על פי המקובל, הן על פי ההלכה והן על פי החוק הבינלאומי – בכל תביעה יידרש המלווה להוכיח כי אכן ההלוואה בוצעה וכי הכסף אותו הוא דורש כהחזר הועבר אכן לידי הלווה.

בתשובה לשאלה המתבקשת: אם כנים דבריך, מדוע הותרת את ההמחאה בידיו של בעל הגמ”ח ולא דרשת לקבל אותה בחזרה? השיב הנתבע, כי מאחר ונוצרו ביניהם יחסי אמון ביניהם הוא הסתפק בהבטחה כי הלה יקרע את הצ’ק ומשום כך לא ראה צורך ביותר מכך.

אלא שהמצב יצר פלונטר משפטי-הלכתי. שכן, כאשר המלווה מציג המחאה חתומה בידי הלווה – הנחשבת כאמור לשטר חוב – הרי שזו מוכיחה כי החוב עדיין קיים. שכן אילו היה נפרע החוב, ‘מדוע שטרך עודנו בידי’, ומכאן – שעל הנתבע לשלם החוב.

מאידך, בבירור שערך בית הדין מול התובע, הודה האחרון כי מרבית הלווים נוהגים לסמוך על בעלי הגמ”ח שישמידו את הצ’ק בעת הפירעון ואינם דורשים לקבל זאת לידם. מכאן, שעצם הימצאותו של הצ’ק בידי התובע איננו מוכיח כי החוב טרם נפרע.

על מדוכה זו ישבו הדיינים לאחרונה והכריעו, כי למרות האמור, יד בעל הגמ”ח על העליונה וכי כל עוד לא יוכיח הנתבע כי פרע את החוב, הרי שהזכות בידי המלווה לממש את ההמחאה ולפרוע באמצעותו את החוב.

Inner article

הנימוקים שניתנו לפסק דין זה הינם שאכן, ביסודה, טענת המלווה כלפי הלווה ‘אילו כטענתך שהחוב נפרע מדוע הותרת בידי את שטר הלוואתך’ – אכן נפרכת לכאורה מול הטענה שמרבית החייבים נוהגים שלא לדרוש את הצ’ק . כך שלכאורה נשמטת טענה זו של בעל הגמ”ח, והצדק עם הלווה.

אך למען האמת, בירידה לשורשי הטענה ולמשמעות הדברים, עצם הסכמתו של הלווה למסור בידי הלווה המחאה חתומה מהווה אמון מוחלט לכל טענה שיטען התובע בעת שיציג מולו את השטר ובמקרה זה ההמחאה.

לפיכך, חרף העובדה שרבים הלווים שאינם דורשים בעת הפירעון את שטרי ההלוואה, הרי שככל שיטען בעל הגמ”ח כי חוב זה טרם נפרע – הדין עמו.

כתיבת תגובה