ככל שעולה רמת החיים ועולות ההכנסות של התושבים, כך גוברת כמות האשפה המיוצרת • כמות הפסולת העירונית לנפש בישראל היא בין הגבוהות במדינות המפותחות • מהו שיעור המיחזור במדינות אלו? • והאם הצרכנים החרדים בעלי המשפחות הגדולות יוכלו לספוג מס על שימוש בכלים חד פעמיים?
דוד שלומוביץ 01.07.2020הערים ירושלים ובני ברק מייצרות הכי פחות פסולת להטמנה מבין הערים הגדולות בישראל מעל 100,000 תושבים. הערים שמייצרות את כמות הפסולת הגדולה ביותר לנפש הן אשקלון הדרומית, תל אביב רחובות ופתח תקווה. העיר ירושלים מובילה גם את טבלת כמויות המיחזור מתוך משקל הפסולת הכולל. בטבלה זו ממוקמת תל אביב במקום השלישי אחרי רמת גן ובני ברק במקום החמישי אחרי חולון. פתח תקווה ובית שמש חותמות את הרשימה עם כמויות המיחזור הנמוכות ביותר.
ניתוח הנתונים (של הלמ"ס) על ידי חטיבת המחקר בבנק ישראל מעלה, כי ככל שעולה רמת החיים ועולות ההכנסות של התושבים, כך גוברת כמות האשפה המיוצרת. כלומר, רמות הכנסה נמוכות מייצרות פחות פסולת. מאידך ברמות ההכנסה הגבוהות גדלות גם כמויות המיחזור. ההבדלים הניכרים בין הערים הגדולות בישראל בשיעורי המיחזור מרמזים גם הם כי שיפור ההתנהלות העירונית יכול להגדיל את שיעורי המיחזור ולהפחית את כמות הפסולת הנשלחת להטמנה. הניסיון הבין-לאומי מראה כי חלק ממדינות OECD הצליחו להפחית את כמות הפסולת לנפש בשיעור ניכר חרף גידולו של התוצר לנפש.
בבנק ישראל טוענים, כי כמות הפסולת העירונית לנפש בישראל היא בין הגבוהות במדינות המפותחות ושיעור המיחזור הוא מהנמוכים במדינות אלה. בטווח הארוך – כותבים החוקרים – בעיית הפסולת בישראל עלולה עוד להחמיר, זאת לנוכח גידול האוכלוסייה והעלייה הצפויה ברמת החיים. מסקנות הניתוח קובעות כי לכלים כלכליים (ביטוי מכובס למילה מיסים. ד"ש) תפקיד חשוב בהפחתת כמות הפסולת ושיפור הטיפול בה, והשימוש בהם בישראל גבר בשנים האחרונות. שיפור באופן קביעת גובה ההיטלים והרחבת תחולתם, עשויים להגדיל את תרומתם להתמודדות עם הבעיה.
הפסולת בראייה כלכלית
פסולת עירונית מוצקה המורכבת מאשפה ביתית, מסחרית וגזם, גורמת נזקים סביבתיים רבים, גם אם היא מטופלת באופן מוסדר (הגדרת הפסולת העירונית אינה כוללת פסולת תעשייתית, פסולת בניין וביוב). אופי הנזקים הנגרמים וחומרתם מושפעים מכמות הפסולת, מהרכבה ומאופן הטיפול בה. בעולם הרחב מודעים לנזקים הללו במקביל למורכבות הכרוכה בהפעלת מדיניות עם שיניים להפחתת כמות הפסולת ולטיפול בה. המורכבות הזו מביאה לעיסוק נרחב בסוגיה ולחיפוש מתמיד אחר כלים מתאימים.
מבחינה סביבתית, העדיפות היא הפחתת כמות הפסולת הגולמית, רק לאחריה בא המיחזור ולבסוף סילוק של הפסולת הסופית. בראייה זו ראוי אפוא לצמצם ככל הניתן את כמות הפסולת הסופית ולהשפיע על הרכבה – באמצעות כלים כלכליים מכוונים.
בישראל גבר בשנים האחרונות השימוש בכלים כלכליים להתמודדות עם בעיית הפסולת: תשלום על שקיות חד-פעמיות; ארבעה חוקי אחריות יצרן מורחבת בהקשר לאיסוף ומיחזור של פסולת: מיכלי משקה, צמיגים, אריזות, ציוד חשמלי ואלקטרוני וסוללות. ההתמודדות עד כה התמקדה מצד אחד בהפחתה-במקור של הפסולת – שקיות, ובשלב תום השימוש – מיחזור. זהו השלב שבו הפרט מחליט אם להשליך את הפסולת לפח או למיינה ולהעביר את חלקה למיחזור. כלי כלכלי נוסף הוא היטל ההטמנה הקיים מאז 2007 הנועד לתמרץ את הרשויות המקומיות להפחית את כמות הפסולת שהן שולחות להטמנה.
בנוסף טוענים בחטיבת המחקר של בנק ישראל כי בישראל אין כמעט שריפה של פסולת, ובכך היא חריגה בהשוואה למרבית המדינות המפותחות. מדיניות המשרד להגנת הסביבה לשנים הבאות היא להעדיף שריפה על הטמנה. בבנק ישראל אומרים, כי כאשר הדבר ייושם, חשוב יהיה לקבוע היטל גם על שריפה אשר ישקף את מאזן העלות/תועלת הסביבתית שלה ויצור תמריץ לצמצום כמות הפסולת לסילוק סופי ולהגדלת שיעור המיחזור.
מכות בכיסים של האזרחים
לטענת בנק ישראל, בהסתכלות קדימה, ראוי לשקול מספר שיפורים שיכו בכיס של כולנו ויגרמו לנו לייצר פחות פסולת ולמחזר יותר: העלאה של הפיקדון על מיכלי משקה ולהרחיב את תחולתו למיכלי משקה גדולים יותר וסוגים נוספים של אריזות; העלאת היטל השקיות והרחבת תחולתו; העלאת היטל ההטמנה והגדלת הדיפרנציאליות, כמו למשל קביעת גובה ההיטל בהתאם להכנסה הממוצעת ביישוב (או לדירוגו החברתי-כלכלי) והצמדת ההיטלים להכנסה הממוצעת במשק. בנק ישראל ממליץ לא רק לקחת כסף מאזרחים אלא גם לתת להם תמריץ כספי לאיסוף ציוד חשמלי ואלקטרוני וסוללות. דהיינו, מענק לאזרח המביא ציוד כזה לנקודת איסוף.
מעבר להכאה בכיס, ממליצים בחטיבת המחקר של בנק ישראל, להגדיל את המודעות של הציבור ושל גופים ציבוריים לחשיבות של אימוץ שינויי התנהגות שיתרמו להפחתה-במקור של כמות הפסולת ולהגדלת שיעור המיחזור. דוגמה לכך היא הפחתת השימוש מרצון בכלי פלסטיק חד-פעמיים.
מכה לכיס החרדי
אלא שהחוקרים לא מסתפקים בהפחתה מרצון וממליצים להטיל מס על השימוש בכלים חד-פעמיים מפלסטיק. לדבריהם, מספר מדינות כבר החילו או הודיעו על כוונתן להחיל מגבלות על ייצורם או מכירתם. בנושא זה כותבים החוקרים את המשפט הבא וכל אחד יפרשנו לעצמו: "שאלות של התפלגות הנטל בין קבוצות אוכלוסייה שונות, עלולות להקשות על גיוס תמיכה ציבורית".
בעבר הבאנו סקירה מעמיקה בנושא ה'חד פעמי' וכך נכתב בהתייחסות לנושא: בשנים האחרונות, הדקיקו את החד פעמי לעובי של נייר, קיצרו והקטינו את הסכו”ם. התוצאה: מחירם של כלי החד פעמי ירדו לרצפה. המחירים הנמוכים גרמו לאמא של משפחה בת עשר נפשות, לחשב מחדש עלות-תועלת בין שטיפת הררי כלים לבין השימוש בחד פעמי בשלושת סעודות השבת. מאות חנויות המשווקות למגזר החרדי חד פעמי בלבד, נפתחו בשנים האחרונות, לצד חנויות המזון והמקס-סטור המוכרות כמויות ענק של מוצרים חד פעמיים.
מס על המוצרים החד פעמיים עלול לפגוע פעם נוספת במשפחות ובמוסדות. נקווה שח”כינו יעמדו על המשמר וימנעו את הפגיעה.