החינוך כמשל

משרד החינוך | צילום: יונתן סינדל, פלאש 90

מערכת החינוך עוסקת בעיקרה בהקניית ידע, ערכים חברתיים וערכים לאומיים. אולם הידע שהיא מקנה הנו מופשט, וחסר את הקניית הכלים מעשיים להצלחה בחיים. לדוגמה, כל אדם בוגר נזקק לידע כלשהו על כלכלת בית נכונה ונבונה, על תשלומי המיסים הנדרשים, על אחזקת בית בסיסית (תיקוני חשמל פשוטים, הברגת ברגים בקירות), על הכנת אוכל בסיסית, על תפירה, וכו'. כל אלה נעדרים ממערכת החינוך. זאת ועוד, בסופו של דבר מכשירה מערכת החינוך אנשים להתקבל ללימודים מתקדמים שתכליתם האחרונה היא רכישת מקצוע שממנו ישתכרו לרוב כשכירים; הנדסה, רפואה, כלכלה, וכו'.  אולם אין הכשרה כלל בתחום של יזמות ושל עצמאות. ונשאלת השאלה מדוע זה כך?

רוב האנשים המתפרנסים הם שכירים הנהנים מביטחון תעסוקתי: משכורות קבועה, עבודה ברורה ומוגדרת, אחריות מוגבלת (ובעיקר, נשיאה מוגבלת בתוצאות של ההחלטות). העצמאיים לוקחים על גבם סיכונים גדולים, התחייבויות גדולות, ונושאים באופן מידי בתוצאות של החלטותיהם; הן הנכונות והן השגויות. מי שמקבל, בסופו של דבר, את ההחלטות בדבר אופייה של מערכת החינוך הם שכירים, הפועלים מתוך תודעה של שכירים, ואכן שיקוליהם הפדגוגיים משקפים תודעה זו. אך הדבר עמוק יותר. בסופו של דבר "תודעת השכירות" משרתת את האליטות: היא מקנה להם עובדים מיומנים התלויים בהם לפרנסתם, היא מחנכת לציות ולקבלת מרות וסמכות, ובסופו של דבר היא איננה מסכנת את המונופולים, והיא מקטינה את התחרות.

לאחר שהבנו זאת, הבה נדון בשאלה האם המדינה מנסה לעודד עצמאיים ואת רוח היזמות. מבחינת הרטוריקה, המדינה מאוד מעודדת עצמאיים ומחמיאה להם, אולם בפועל היא מכבידה עליהם בעול מיסים רב, מצמצמת את זיכוייהם במס הכנסה, ומחייבת אותם בתשלומי מס מעביד וביטוח לאומי (שלפעמים יכול להות משמעותי מאוד). אפילו את מענקי הקורונה דורשת המדינה להחזיר! ברור שגם עובדי משרד האוצר, שבסופו של דבר מקבלים החלטות אלה, הם שכירים שאינם מבינים את נפשו של העצמאי.