העדפה מתקנת מול רמת חינוך: כך תוקצבו מוסדות המוכש"ר

בין 2014 ל-2018 חל גידול של 23% בתקצוב לכיתה ו-23% בתקצוב לתלמיד בחינוך המוכר שאינו רשמי • לעומת זאת, התקצוב בתקופה המקבילה בחינוך הרשמי גדל רק ב-7% לכיתה וב-11% לתלמיד • ההעדפה לחינוך הרשמי הציבורי לעומת החינוך המוכר שאינו רשמי והרשתות החרדיות קטנה • מחקר חדש מציג נתונים מרתקים על ההוצאה לכיתה ולתלמיד במערכת החינוך היסודי

דרעי במוסד חינוך חרדי בבית שאן | צילום אילוסטרציה: יעקב כהן, פלאש 90

"משרד החינוך מגשים את מטרתו האחת לצמצם פערים בין תלמידים מרקע חברתי-כלכלי שונה, אך בה בעת מתרחק ממטרתו השנייה – לעודד ולחזק את החינוך הציבורי". את המסקנות הללו קובעים החוקרים נחום בלס וחיים בלייך במחקר חדש של מרכז טאוב שבדק את השינויים בתקצוב בכלל החינוך היסודי בשנים 2014-2018.

החוקרים מצאו כי השינוי הגדול התחולל דווקא בחינוך המוכר שאינו רשמי (לא כולל החינוך החרדי העצמאי ומעיין החינוך התורני), שם היה גידול של 23% בתקצוב לכיתה ו-23% בתקצוב לתלמיד, בעוד התקצוב בחינוך הרשמי גדל רק ב-7% לכיתה וב-11% לתלמיד. במקביל, גם ההעדפה המתקנת לכיתה ולתלמיד גדלה בשיעורים שונים כמעט בכל מסגרות החינוך היסודי. החוקרים מציינים כי בכך קודמה המטרה של צמצום פערים על רקע חברתי-כלכלי, על חשבון ההעדפה של החינוך הציבורי.

במרכז טאוב מסבירים כי למשרד החינוך יש שתי מטרות-על העומדות לעיתים בסתירה: א. צמצום פערים לימודיים. ב. עידוד החינוך הציבורי. את המטרה הראשונה משיג משרד החינוך על ידי תקצוב דיפרנציאלי המתחשב בנתוני הרקע של התלמידים, ואת השנייה על ידי העדפה בתקצוב של החינוך הרשמי (הציבורי) על פני החינוך המוכר שאינו רשמי (בעל מאפיינים של חינוך פרטי).

בהתאם לכך, הגדלת אי השוויון בתקצוב כאשר מלכתחילה הייתה העדפה מתקנת פירושה הרחבת התמיכה באוכלוסיות החלשות. לעומת זאת, צמצום הפערים בתקצוב בין החינוך המוכר לחינוך הרשמי, אף שגם הוא מבטא העדפה מתקנת לאוכלוסיות החלשות, מצמצם את ההעדפה לחינוך הציבורי.

רמה נמוכה – תקציב גבוה

בשנים 2014-2018 החזיר משרד החינוך את התקצוב הדיפרנציאלי שבוטל ב-2008 – והוריד בהדרגה את הרף למספר התלמידים המרבי בכיתה ואת גודל הכיתה לתקצוב בהתאם לנתוני הרקע החברתיים-כלכליים של בית הספר. השינוי התקציבי גרם לכך שמשרד החינוך מדבר בשתי קולות. שיטת התקצוב מצמצמת פערים בין תלמידים מרקע חברתי-כלכלי שונה, אולם בד בבד פוגעת במטרת העל לעודד ולחזק את החינוך הציבורי.

העורכים, פורסים במחקר את מפת החינוך בישראל. המחקר החינוך הרשמי בישראל כולל את החינוך הממלכתי היהודי, הממלכתי-דתי, הממלכתי הערבי, הדרוזי והבדואי, ולומדים בו 74% מהתלמידים. 13% מהתלמידים לומדים בשתי רשתות חרדיות – החינוך העצמאי ומעיין החינוך התורני, ו-13% נוספים לומדים בחינוך המוכר שאינו רשמי, הכולל בתי ספר פרטיים ממלכתיים יהודיים, ממלכתיים-דתיים, מוסדות חינוך ערביים (בעיקר כנסייתיים), מוסדות חרדיים ומוסדות פטור.

המחקר של מרכז טאוב בדק את התקציב הכולל לכיתה שמקצה משרד החינוך (לא כולל תקציבים מרשויות מקומיות, הורים ומלכ"רים), ומצא שבדרך כלל התקציב גדל ככל שהרמה החברתית-כלכלית של המוסד נמוכה יותר (כלומר ככל שמדד הטיפוח עולה).

אשר ליום לימודים ארוך, כל התלמידים במגזר הדרוזי וכמעט כל התלמידים במגזר הבדואי נהנים מיום לימודים ארוך במימון המדינה בשל נתוני הרקע החברתיים-כלכליים הנמוכים שלהם ובשל מיקומם הגאוגרפי. בכל שאר מסגרות החינוך רק שיעור נמוך מהתלמידים נהנים מהטבה זו: 26% בחינוך הממלכתי הערבי, 15% בממלכתי היהודי, 32% בממלכתי-דתי ו-27% בחינוך החרדי הרשמי.

קואליציה טובה לחרדים

למסקנת החוקרים, אי השוויון הכולל בתקצוב ירד, והסיבה לכך הייתה הגידול המהיר יותר בתקצוב החינוך המוכר לעומת שאר המסגרות – שינוי שמגלם את צמצום הפערים בתקצוב שבין מסגרות החינוך. לעומת זאת, בדיקה בתוך המסגרות מצביעה על עלייה ברמת אי השוויון (מידת הדיפרנציאליות) בתקצוב בחינוך הרשמי ובחינוך המוכר, כך שהגידול בתקצוב במוסדות לתלמידים מרקע חלש היה גבוה מזה של אוכלוסיות מבוססות. החוקרים מודים כי ברשתות החרדיות הנתונים פחות עקביים.

"מבחינת התקציב לתלמיד, הנתונים משקפים בעיקר את השינויים בגודל הכיתה – ובייחוד בממלכתי-דתי", מסביר החוקר חיים בלייך, ומוסיף: "נראה כי בבתי ספר המשרתים תלמידים מרקע חברתי-כלכלי חזק הכיתות הצטמצמו, ודווקא בבתי ספר המשרתים אוכלוסיות מרקע נמוך הכיתות גדלו. כתוצאה מכך ירדה רמת הדיפרנציאליות בהקצאה לתלמיד בחינוך הממלכתי-דתי".

ראש תוכנית מדיניות החינוך במרכז טאוב נחום בלס הסביר כי "ייתכן שהשינויים בהרכב הקואליציוני אחרי בחירות 2015 תרמו לכך, לצד הסכמים של משרד החינוך עם בתי ספר מוכרים שאינם רשמיים". אי השוויון בתקצוב בין חלקי המערכת צומצם – כלומר ההעדפה לחינוך הרשמי הציבורי לעומת החינוך המוכר שאינו רשמי והרשתות החרדיות קטנה, אך בתוך כל חלק במערכת עלה אי השוויון כך שההעדפה המתקנת, גדלה.

כתיבת תגובה