מי באמת מרוויח מזה?

המחאה הנוכחית עוברת תהליך של אסקלציה, הן משום שהיא מוזנת בכספים רבים ומאורגנת היטב, והן משום שיש כאלה שמאמינים בצדקת דרכם ומוכנים ללכת בה עד הסוף, עד הסוף ממש, והן משום שדרכן של פעולות קיצוניות – שהן הולכות ונהיות קיצוניות יותר

מחאת ההייטקיסטים; סגירת כבישים | צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90

בימים אלה אנו עדים לתופעה מיוחדת במינה. לרוב, מחאות נעשות על ידי צעירים, או על ידי אנשים קשי יום, ואילו במקומנו אנו עדים למחאה הנישאת על ידי מבוגרים, שלא לומר זקנים, שממונם בכיסם. מה גורם אפוא לאדם בשנות ה- 70-60 לחייו לצאת לרחובות ולהתעמת עם המשטרה, לעיתים באלימות ממש, במקום להתכבד ולשבת בביתו? מהו אותו כוח מניע אדיר המוציא, בין השאר, גם את השבעים והדשנים לרחובות?

לא ניתן להתעלם מהעובדה, שהמחאה הנוכחית על השינויים במערכת המשפט, מנוהלת וממומנת הייטב. המחאה הצליחה לגייס לשורותיה גם אנשי מעלה, שקולים, ובעלי תפקידים יוקרתיים וחשובים. אולם, יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם גם מהעובדה, שרוב המוחים אינם מכירים את השינויים המוצעים במערכת המשפט, ושלעיתים רבות, רבות מידיי, נשמעים במחאה קולות היוצאים נגד החברה החרדית – דבר המנותק לכאורה מהסוגיה שעל הפרק. קולות אלה הם על כך שאין החברה החרדית, לכאורה, נושאת בנטל באופן שווה, ושהמוחים הם מסד הארץ – אולי אף אדוני הארץ; מבחינה כלכלית, ביטחונית, ותרבותית. אם כן, על מה אפוא המחאה, מה עומד בבסיסה?

יש למחאה שני מניעים בעלי עוצמה: אנטגוניזם כלפי החרדים והציבור הדתי בכלל, ותחושת אכזבה ותסכול של אוכלוסייה שלא מקבלת, לטענתה, את גמולה היחסי בשלטון באופן ההולם את תרומתה לחברה.

אתאר כעת כיצד מוטיבים אלה משתקפים במחאה הנוכחית:

פעמים רבות נשמעים קולות בקרב המוחים על כך שהם אלה המשרתים בצבא, משלמים מיסים ומניעים את הכלכלה – והם אינם מוכנים שהחרדים יחיו על גבם. אין אלה קולות בודדים באפלה, אלא קול הנישא בקרב אלופים לשעבר בצבא, ראשי מערכות ובעלי הון. החילוני הממוצע אינו מכיר כלל את הציבור החרדי, וגם אינו מעוניין להכירו. בעיניו, מדובר באוכלוסייה זרה ומנותקת שאינה חולקת עימו ערכים משותפים. אם בעבר פרס התגאה בכך שסבו היה רב, ושהוא זוכר אותו שוקד על תלמודו, היום לאדם החילוני הממוצע אין סב שהיה רב, ואפילו אם הוא היה רב, אין זו בהכרח סיבה לגאווה מבחינתו. חוסר ההכרה של הציבור החרדי מוביל ליצירת סטראוטיפים ודמוניזציה. פעמים רבות אני עומד משתאה נוכח קריקטורות המופיעות בעיתונות הכללית שבהן מופיעים מוטיבים אנטישמיים מובהקים המופנים כלפי הציבור החרדי. רבים מהמוחים רואים בממשלה הנוכחית, ממשלה בה לציבור החרדי והדתי ישנה השפעה רבה יותר מחלקם היחסי בתרומה למדינה. החברה החרדית אינה טלית שכולה תכלת, והיא ונציגיה היו יכולים פעמים לנהוג אחרת. מה גם שההבדלות, ובמובנים מסוימים גם ההסתגרות, שגזרה על עצמה מקשים על הבנתה והבנת מנעיה. יחד עם זאת, קשה מאוד להתדיין ולהתווכח עם טיעון הנובע מבורות ובערות המטובל גם באנטגוניזם.

עוד משחר ימיה של המדינה הייתה הכלכלה מבוססת על גילדות ועל קרבה אישית. לבן של טייס קל יותר להיות טייס מאשר לאדם אחר, לבן של שופט – להיות שופט, ולבן של פרופסור – למצוא עבודה באקדמיה. הדרך חסומה כמעט באופן מוחלט לאדם מבחוץ למצוא עבודה בחברת החשמל, בנמלים, בתעשייה הצבאית וברשות שדות התעופה. הגילדות שומרות על מקומן ועל עוצמתן. למשל, בכדי למצוא משרה אקדמית ישנו צורך בפרופסורים ממליצים – דבר היוצר במהותו תלות בהם ומהווה סנן סוציולוגי. כך גם בכדי להיות שופט ישנו צורך בממליצים והיכרות אישית עם חבר ועדת השופטים לבטח לא תזיק, כניסה לשוק התקשורת תלויה במובנים רבים בהיכרות אישית עם איש תקשורת ותיק, וכן הלאה. גם בחברה החרדית ישנה תופעה זהה. והנה, באה הממשלה נוכחית ומנסה לטרוף מחדש את הקלפים, כך שגם אוכלוסיות, שלטעמם של המוחים, הן משכילות פחות או תורמות פחות, תוכלנה גם כן ליטול משלל ההיצע. המדובר הוא באוכלוסיות היושבות בפריפריה הפיזית, או שנמצאות בפרפריה התעסוקתית והתרבותית של ישראל.

המחאה הנוכחית עוברת תהליך של אסקלציה, הן משום שהיא מוזנת בכספים רבים ומאורגנת היטב, והן משום שיש כאלה שמאמינים בצדקת דרכם ומוכנים ללכת בה עד הסוף, עד הסוף ממש, והן משום שדרכן של פעולות קיצוניות – שהן הולכות ונהיות קיצוניות יותר. כל עוד הממשלה נשמעת לחוקי המשחק, ומתנהלת לפי החוק היא לא תוכל לממש את רצונה – מאחר ומערכת המשפט, שהיא זו שמעצבת את כללי המשחק, תפסול חוקים המורידים מכוחה. מאידך, אם הממשלה תחדל להישמע לחוק ולהוראות נציגיו, זהו מדרון חלקלק שסופו מי ישורנו!

מה שהיה הוא לא מה שיהיה. כעת החברה הישראלית מנהלת את מחולה על חודו של הלהב. החשש הגדול ביותר ממצב זה שיש שירצו לקנות שקט או לשמר את כוחם אף במחיר איבוד חירותם, קרי, הפיכה צבאית. זוהי סכנה ממשית. במקרה כזה כולם יצאו נפסדים. יש לזכור שבעבור תחושת הביטחון אנשים מוכנים להקריב את חירותם, אך לאחר מכן, הם מוכנים להקריב את חייהם למען החירות.

נשאלת השאלה, מיהו המרוויח העיקרי של מצב זה?

הכותב הוא מנכ"ל "מלאכת מחשבת, יזמות ואסטרטגיה", מחבר הספר "להבקיע מאה שערים", ומחבר שותף של הספר “Striking Kosher Gold"

2 תגובות ל: "מי באמת מרוויח מזה?"

  1. רפורמה משפטית חובה. הקביעה שלך שנציגי השפיטה הם נציגי החוק שגוייה בשביל זה יש רשות מחוקקת. אם ואיך להגביל כחו של הרשות המחוקקת זהו נושא לדיון.
    שופטי עליון הם לא נציגי החוק והם שולטים וזורעים אימה בלי מנדט מהציבור וגם בוחרים בעצמם כמועדון סגור
    אין מדרון חלקלק יותר מזה.

  2. ברור שמי שכתב הוא שמאלני
    קיראו את הסוף
    זה כאילו הוא ניטרלי ועינייני

כתיבת תגובה