חושך מצרים

נשיא מצרים א סיסי, נפתלי בנט ויורש העצר בן זאיד בפסגת שארם א שייח | צילום: לשכת נשיא מצרים

מלחמת חרבות ברזל חשפה עד כמה אנו היינו שבויים בקונספציה ביחס לחמאס, ועד כמה היא הכתיבה את אסטרטגיית ההתנהלות שלנו מולם. אולם ייתכן שאין זו הקונספציה החמורה ביותר שבה אנו שבויים.

בשנת 1979 נחתם הסכם שלום עם מצרים. במסגרת ההסכם ישראל נסוגה מסיני תמורת הבטחה מצרית למגבלות שיוטלו על הכנסת כוח צבאי לסיני. ברם, מיד לאחר חתימת ההסכם המצרים הפרו אותו, והכניסו כוח צבאי החורג מהמוסכם. ישראל, כדרכה, הכילה את החריגה ולאט לאט הגבירה מצרים את היקף כוחה הצבאי בסיני.

הדבר קיבל תפנית מדאיגה עוד יותר החל משנת 2014, שבה התמנה א-סיסי – לימים שליט מצרים, על ידי מורסי – שליט מצרים דאז מהאחים המוסלמים, לשר ההגנה (בין השאר בשל שנאתו הידועה לישראל), והחל בחריגות גדלות והולכות מהסכם השלום. עם התמנותו לנשיא מצרים ראה א-סיסי בהגדלת היקפו של הצבא המצרי ובהעלאת איכותו, יעד אסטרטגי.

כיום, מצרים מחזיקה בצי השישי בגודלו בעולם, הכולל שתי נושאות מסוקים אשר יכולות גם לשאת ביחד כשלוש אוגדות. בפועל, הצי המצרי יכול כיום לחסום כל גישה של כלי שייט לישראל. בנוסף לכך מחזיקה מצרים בחיל אוויר אדיר ממדים, הכולל מטוסים אמריקניים מתקדמים, רוסים, וצרפתים (מטוסי רפאל, שמצרים קיבלה זיכיון לבנותם), וכמובן גם טילים מתקדמים ומסוקי תקיפה רוסיים הנחשבים הטובים בעולם. גם חיל השריון שלה מעודכן עם טנקי אברמס אמריקניים. מעבר לכך מצרים קונה נשק גם מגרמניה, מבלגיה ומטורקיה – כל זאת כחלק מהאסטרטגיה המצרית של חוסר תלות במקור אחד באספקת נשק לצרכיה.

לכאורה, למצרים אין אויבים הדורשים עוצמה צבאית כה גדולה; לוב מפוררת, אתיופיה חלשה, ועם ישראל יש לה הסכם שלום. אולם בפועל את עיקר כוחה מרכזת מצרים מול ישראל, לאט לאט, בשיטת הסיפוח הזוחל, תוך העלמת עין של ישראל, ואולי אף חמור מכך (נתניהו נתן אור ירוק לעסקת מכירת צוללות על ידי טיסנקרופ הגרמנית, למצרים). נוצרו עשרות מעברים – חלקם תת-קרקעיים, לחציית תעלת סואץ, ובסיני נבנו מנהרות ענקיות, המכילות כמויות אדירות של דלק צבאי (למטוסים ולטנקים) ותחמושת.

סדר גודל הכוחות שיש לצבא המצרי בסיני עומד היום על כ-40,000 – יותר מכפול ממה שנקבע בהסכם השלום, וחורג בהרבה מהמספר שישראל הרשתה בזמנו לטובת המלחמה בדאעש. מאגר התחמושת שיש למצרים הוא כה אדיר, עד שהם מהווים היום ספק של חומר נפץ תקני בעבור צבא רוסיה. צבא מצרים ממשיך להתעצם, לקדם כוחות ולבנות בסיסים ומאגרים ענקיים בסיני. כל זאת, למרות מצבה הכלכלי הרעועה של המדינה, שעליה נוספת גם העובדה שאוכלוסייתה מצטיינת בשיעורי גדילה מהגבוהים בעולם – עם צמיחה כלכלית נמוכה. כאמור, הדבר לכאורה מתמיה נוכח העובדה שאין מי שמאיים באופן ממשי על גבולותיה.

אם ישראל תראה שוב איום בצבא המצרי, יהיו לכך השלכות כלכליות אדירות בהגדלת תקציב הביטחון. יוארכו ימי המילואים, סדר הכוחות בצבא יגדל באורח משמעותי, ויידרש חידוש של המבנה הצבאי כך שיתאים למלחמה עם צבא סדיר גדול. אך עלינו להישיר מבט למציאות: מדינה איננה בונה כזה צבא אדיר, עם כזו הקרבה כלכלית, כדי לא להשתמש בו. אנו האויב היחיד שמולו הם נערכים בצורה כה משמעותית, ולקראת מאבק עמו הם מתאמנים. כך שחרף הסכם השלום עם מצרים, טוב יהיה אם נתחיל להתכונן ברצינות גמורה גם למלחמה עמה.

טבעם של הסכמים בין לאומיים, שהם מכובדים אך ורק כאשר הם בהלימה עם האינטרס המשתנה של שני הצדדים. ברגע שלמצרים תהיה ודאות שהם יכולים להשמידנו, הסכם השלום עמם לא יחזיק מעמד. המציאות מוכיחה שאין לנו לסמוך בביטחוננו על אחרים. עלינו להגדיל את הצבא, לאמנו למלחמה מול צבא גדול ומיומן, ולהרחיב את מעגל הבריתות שלנו למעצמות נוספות, זאת למרות הנטל שיהיה כרוך בכך. טבעו של אדם שהוא מחפש ראיות וחיזוקים למה שהוא כבר מאמין בו, או למה שהוא רוצה שיתרחש. טבע זה כבר השית עלינו שני אסונות: בחודש תשרי תשל"ד, ובחודש תשרי תשפ"ד. עלינו לפקוח את עינינו.

"הרוצה בשלום יכון למלחמה" (וגטיוס)

הכותב הוא מנכ"ל "מלאכת מחשבת, יזמות ואסטרטגיה", מחבר הספר "להבקיע מאה שערים", ומחבר שותף של הספר “Striking kosher Gold”