חמתה מרובה מצילתה | כך נרמסות זכויות המיעוט החרדי

חרדים | צילום: יונתן סינדל, פלאש 90

אם נגלול את לוח השנה – או את הכותרות הראשיות באתרים החרדיים – לאורך העשור האחרון, נגלה כי המונח אפליית חרדים כיכב שוב ושוב בראש הכותרות. אלא שגרוע מכך: הוא לא נטש אותנו אף לא לרגע אחד. הוי אומר: דבר לא השתנה. ולא, וזו לא רק הבנייה, שהיא דוגמה מצוינת, מוכרת ולעוסה – כיצד התכנון עבור הציבור החרדי לוקה בחסר תכנוני עצום. כיצד עושים הפקידים ונבחרי הציבור מהאוכלוסיה הכללית יד אחת נגד המיעוט החרדי.

למעשה, רק לאחרונה, כשכיהנו שרים חרדיים בעמדות מפתח וייעדו 10 אלפים יחידות דיור לציבור החרדי – אלה עברו כפרי בשל לידיים חילוניות. כן, אולי-אולי הן יחזרו בעז"ה בקדנציה הבאה. אמת, הותמ"ל פתחה הבוקר (ה') פתח. אבל שערי גן עדן עוד לא נפתחו. הציבור החרדי זקוק להרבה-הרבה יותר מעשרת אלפים יחידות דיור במקרה הטוב באזור שפיר. גם ה-25 אלף יח"ד המתוכננות בכסיף ועוד כמה אלפי יח"ד בעכו לא יענו על הביקוש עד שייבנו. ח"כ מיכאל מלכיאלי אמר לא פעם בפורומים שונים כי התפיסה שיש בנייה לחרדים, לא קיימת כלל במנהל התכנון. "ראשי ערים בכל הארץ מדירים ציבור חרדי. יש עיריות שאסרו על מרפסות סוכה כמהלך שנועד לבלום חרדים".

צדק חלוקתי? שוויון חברתי? תלוי מי בצד המקבל.

פריפריה של עיוותים

ובשל היעדר הבנייה, הציבור החרדי נודד לערים מוזלות, בפריפריה. או אז, קליטת האוכלוסייה החרדית בערי הפריפריה, לוקה בחסר אדיר. ראשי הערים לא רק מתנגדים לבינוי עבור הציבור החרדי – גם התושבים הקיימים נחשבים לעול, לנטל ולאזרחים סוג ב'. חוסרים והיעדר שירותים בסיסיים אלמנטריים לאוכלוסייה החרדית באותם ישובים הם לחם-חוק של כל תושב חרדי. קיפוח משווע של מגזר, שלא זוכה להכרה. וזה לא התחיל היום. כבר ב-2013 (וב-2017 ועוד ועוד) דנו בכך חברי הכנסת. מאז, כלום לא השתנה. עשור תמים, וכלום לא התקדם.

ובקיצור: מצד אחד המדינה מבקשת ליישב את הפריפריה – כן, גם באוכלוסייה חרדית – ומצד שני, "יש לקהילות הללו צרכים ייחודיים ואנו כמדינה צריכים להתאים את עצמנו לאותם צרכים", אלה מילים של ח"כ מיקי זוהר מאחד הדיוני הרבים בנושא. זוהר הסביר אז, כי ממשלת ישראל שמה לה למטרה לחזק את הפריפריה ובתוך כך לפתור את בעיית הדיור ופיזור האוכלוסין על ידי ניווט אוכלוסיות ממרכז הארץ אל הפריפריה, שם עלות הקרקע זולה יותר כמו גם אפשרויות הסיוע במענקים אפשרית יותר. "לצערנו, קליטת האוכלוסייה החרדית בערי הפריפריה לוקה בחסר, משום שמשרדי הממשלה האמונים על הטיפול ועל התאמת הצרכים והמענים לאוכלוסייה זו, לא עושים די בנושא ולא פועלים ליישום החלטות ממשלה והסכמים".

למעשה, אם בוחנים בעיניים אובייקטיביות, הרי שלאורך העשור החולף (והעשורים שקדמו לו, בחלקם; היו זמנים טובים יותר ופחות, תלוי מי ישב על השיבר. ימי הייחודיים העליזים ור' שלמה לורינץ ז"ל, או ימי ר' מוניה שפירא ז"ל בוועדת הכספים לא ממש נחשבים לימי קיפוח מוצהרים) מצב החרדים בישראל היה דומה לזה של הערבים והדרוזים. הרבה החלטות ממשלה התקבלו כדי לתמוך בחרדים אך כמעט 90 אחוז מהן לא יושמו. הבעיה היא שבשנה החולפת הוכיחו הסיעות הערביות כיצד ניתן לדרוש וגם לקבל מה שהפקידות האטומה לא יישמה עד היום למרות ההחלטות. במחי-החלטה קואליציונית, המגזר הערבי קיבל באדיבות מנסור עבאס ועמיתיו מהרשימות המתחרות שלא טמנו ידן בצלחת – כמה שיותר. כמה? הרבה יותר משהמגזר החרדי אמור היה לקבל בעשור האחרון כולו (!).

בתקציבי קידום הפריפריה קבורים מיליארדים, שאיש לא בחן להיכן הם הולכים. נכון, חדי הזיכרון שבין הגולשים יטענו מיד שהיו ימים שהכסף נותב לשמחות בית השואבה בפריפריה החברתית באדיבות שר הפריפריה והגליל דאז, אריה דרעי. אבל עם כל הכבוד אלה מיליונים בודדים. המיליארדים שנועדו לדברים שציפור הנפש תלויה בהם, נותרו בקופה או נותבו למקומות אחרים. לא לצרכי האוכלוסייה החרדית.

בקיצור, כפי שהיטיב להגדיר זאת ח"כ יעקב אשר, במקום לשלוח אותנו לכסיף – שזה בסדר גמור לכשעצמו אם זה לא על חשבון אף מקום אחר – בואו נתחיל באופקים, בנתיבות, ועוד. בואו נתאים את היישובים הקיימים, בנקודות של חינוך, תחבורה או תעסוקה. "לא רוצים אותנו ברמת גן ובפתח תקווה", אמר אשר, "מצופה אפוא מהמדינה לפתור את הבעיות הללו בצפון ובדרום".

צרכי ציבור מינימליים

היכן מתבטאת הדרת החרדים? יותר טוב אם נשאל היכן לא.

בואו נתחיל בדוגמאות קטנות. אם נדבר על חינוך, תמיד נוכל לקחת את התמונה הגדולה והעצובה. המדינה אינה מכירה בחינוך החרדי, נקודה. גם הרשתות המוכרות שמקבלות תקצוב של 100% כמו החינוך העצמאי ורשת מעיין החינוך התורני, אינן מתוקצבות במלוא מאת האחוזים, כיוון שהתקצוב הינו בכל אופן תלוי המקצועות הנלמדים ובתוצאות בחינות מיצ"ב וכדו'. ואם ברשתות ה'עשירות' כך, הרי ככל שאחוזי התקצוב יורדים באופן רשמי – למוכש"ר ולמוסדות הפטור, התוצאה היא יותר תשלומי הורים או מנהלים שנוסעים לגייס שנור ברחבי העולם.

אבל אמרנו שנתעכב דווקא על דוגמאות קטנות, פריפריאליות. בבקשה: קחו למשל את ההתיישבות הגרעינית הליטאית (מה לעשות, זהו הציבור שבחלקו נאחז בערים הוותיקות ובחלקו הנוסף, היחיד שמוכן להתפשר על מגורים במקום שבו מתכנסים מספר אברכים שיכול להחזיק מניין וחצי בקושי בבית כנסת מקומי, גם אם המגורים אינם בבניין אחד אלא בפיזור בשכונה אחת או שתיים. כל הכבוד לנחשונים די בכל אתר ואתר!). הנה, כך נוצרת בעיה ליסוד החינוך החרדי בפריפריה.  אז יש בית כנסת אבל אין בית ספר חרדי לרפואה. אם זה פתיר באמצעות הסעות, הרי שגן חרדי יהיה קשה לפתוח עם שמונה עד עשרה ילדים מקבוצות גיל שונות, כשאין תקציב לגן או לצהרון. כשיש רשויות נדיבות, הן מוכנות להפסיד כסף כדי לבוא לקראת התושבים. אבל ברוב המקומות, זה לא קורה.

ראש עיר שאינו מבין שהציבור החרדי מורכב מזרמים שונים, לא יבין מדוע עליו לתקצב הסעות מעירו לעיר אחרת. קחו עיר כמו פתח תקווה (שכיום הינה בעלת אוריינטציה חרדית מבחינת מאסת ההתיישבות של זוגות צעירים בה). אילו לא היה לציבור החרדי ייצוג, אישור לימודי חוץ או הסעות לסמינרים חסידיים בבני ברק, לא היה ניתן, משום שראש העיר היה יכול לטעון שיש (לפחות) שני סמינרים חרדיים בעיר.

נושא שפחות עולה לכותרות נוגע לעניין אקוטי ויסודי לא פחות: סוגיית המקוואות. כאן האבסורד הוא אדיר. בעוד שאגף מבני דת במשרד לשירותי דת מתקצב באופן שוטף ואחיד את כלל היישובים במדינה – הרשות המקומית היא זאת שבונה ומחלקת את התקציב. לפני שנים ארוכות תבעו הח"כים לשנות את שיטת התקצוב למנגנון שיאפשר העברת תקציב ישירות לצרכים (בלי שהכסף ייתקע בקופת העירייה הגירעונית). שום דבר לא השתנה. מה גם, שבדרך כלל, הרשות נדרשת לשים שקל או חצי שקל על כל שקל שהמדינה מעניקה. אם אין לה רצון כנה לבנות מקוואות, היא לא תמצא את השקל או את חצי השקל החסרים כדי להעמיד אותם מול התקציב שתקצה המדינה.

הגירה שלילית

מי שירפרש את זכרונו יגלה, כי רק לפני מעט יותר מחמש שנים, החל המענה לדיור בהר יונה לתפוס תאוצה. לצד אופקים וירוחם, נולדה נצרת עילית שמאוחר יותר שינתה את שמה לנוף הגליל, ובשכונת הר יונה בה, החלה התיישבות מואצת. אך למרות הרצון הטוב של העירייה (ובאמת מדובר על רצון טוב שמתבטא היום ביתר שאת וכמעט אפשר לשכוח את ניסיונות העבר), גם בשכונת הר יונה נאלצו התושבים לממן מכיסם בניית מקווה. היו אז תקופות שבכל השכונה היו רק שני גני ילדים. לא ייאמן. ומה שעוד יותר לא ייאמן? אולי עדיף שלא להזכיר לתושבים מתי הוסדרה התחבורה הציבורית לערים החרדיות. באותה עת, מלבד היעדר משפחתונים או מעון, לא עמדו לרשות התושבים כל אוטובוסים ותחבורה ציבורית בסיסית.

הדבר מוביל לא אחת לבעיות הגירה שלילית מחוסר התאקלמות. לא כל המקומות מצליחים כמו הר יונה, וכך סיפר בשנת 2017 אלי מיוסט, חרדי תושב מעלות שהגיע במיוחד לכנסת כדי לספר על הקשיים עימם הוא וחבריו נאלצים להתמודד בפריפריה. "אני תושב ירושלים לשעבר. למעלות הגעתי לפני 11 שנה ולאורך השנים ראיתי שהיו באות משפחות והן כבר היו עוזבות כשילדיהם הגיעו לגיל חינוך. אם יש אינטרס למדינה שהציבור יצא מהמרכז לאזור הפריפריה היא צריכה לתת לנו מענים. אומרים לנו 'אם לא מתאים לכם – זאת היציאה מהעיר'. לפתוח היום מוסד צריך שיהיה 22 ילדים בכיתה כפול שתי כיתות. בפריפריה צריך שיהיה דין אחר לאוכלוסייה החרדית".

בתגובה טענו במשרד החינוך כי "בתי הספר ומוסדות החינוך הקטנים מאוד הם אתגר לא פשוט. במעלות רוצים להקים תלמוד עם 3 כיתות שבכל כיתה יהיו 11 תלמידים. אין אקלים חינוכי לכמויות כאלה קטנות". אגב, בסופו של דבר הושג אישור לפתיחת התלמוד-תורה ביישוב. "גם בנושא הסעות אנחנו מאשרים לשתי הרשתות הגדולות מענה הסעות אם אין פתרון ברשות המקומית עצמה", אמר מפקח משרד החינוך שי קלדרון.

אבל מעלות אינה חזות הכל. מתברר שישנם לא מעט גרעינים התיישבותיים שנפתחו ולא צלחו – לעומת עשרות שב"ה צלחו. המסקנה המתבקשת היא הצורך בהתארגנות מוקדמת, ובהגירה חיובית של מספר משמעותי יותר של אברכים למקום אחד, ולא בקול רעש גדול כדי לא להזניק את המחירים. איך עושים זאת? דומה שהכתובת בדגל התורה ברורה, וחברי ועדת הדיור שם (ובעיקר הרב רבינסקי) יוכלו ללמד אתכם פרק בהתארגנות נכונה.

בל יישמע לא נכון: התושב החרדי סובל מזכויות מופחתות, אבל כשעומדים על הזכויות המגיעות, הן אכן מתממשות. חלקית, באיטיות, אבל בסופו של דבר מחובתה של המדינה להעניק לתושביה שירותים בסיסיים. ורק בהתארגנות נכונה תוך התייעצות עם מנוסים וותיקים, תהיה גם סייעתא דשמיא.

צדק חלוקתי? לא במדינת ישראל

ונחתום בפן התעסוקתי. ערב הבחירות זה הזמן להזכיר לפוליטיקאים שהשכם והערב מבקשים לגזור קופון פוליטי מהסתה נגד החרדים ש"לא ממצים את כושר ההשתכרות", כי למרות החלטות ממשלה ברורות לאפליה מתקנת, עדיין מוצאים עצמם חרדים רבים בעלי תואר כשהם אינם מצליחים למצוא תעסוקה במשרות המוצעות במגזר הציבורי. הדחייה לא תמיד מנומקת, וכשיש נימוק הוא לא תמיד הגיוני.

למען ההגינות נציין דווקא בתחום הזה חל שיפור קל לקראת סוף העשור הנוכחי. שיפור קל – אבל עדיין הדרך ארוכה.

כיום, סוכות תשפ"ג, ניתן רק לקוות שהבחירות הנוכחיות יוציאו את מדינת ישראל מפלונטר הבחירות האינסופיות שלה וישיבו את החרדים לקואליציה כשהם לומדים מהטוב ביותר (מנסור עבאס, כבר אמרנו?) כיצד ניתן לחלץ כלשון מאזניים כל דבר שציבור הבוחרים זקוק לו.

חג שמח!