לא רק גנים || איך הפך המוח היהודי לכוכב בשמי העושר העולמי

היהודים מהווים רק 0.2% מאוכלוסיית העולם, אך הם מהווים 30% מרשימת האנשים העשירים והמצליחים בעולם וכ-20% מזוכי פרס נובל | איש עסקים שהתחבט בשאלה הזו – כיצד בני מוצא אחד עוקפים את חלקה היחסי באוכלוסיה | תתפלאו, אבל הרבה תרבות כרוכה בכך, ולא רק גנים ומוח יהודי מחודד | יריעה מרתקת

המוח היהודי, התרבות והעושר | אילוסטרציה: welcomia | שאטרסטוק

מה המשותף למייסדי גוגל, פייסבוק, גולדמן זקס, דנונה, חברת הקומיקס מארוול, רשת סטארבקס, אסתי לאודר וראלף לורן? התשובה היא שכולם מייסדי חברות מהמובילות בעולם – וכולם ממוצא יהודי. מתברר שההצלחה של היהודים היא פנומנלית: אף שהיהודים מהווים רק 0.2% מאוכלוסיית העולם, הם מהווים 30% מרשימת האנשים העשירים והמצליחים בעולם וכ-20% מזוכי פרס נובל.

בשאלה הזו התחבט אוהד טופור, שגדל בישראל ובארצות הברית, שירת בחיל המודיעין, למד כלכלה באוניברסיטת תל אביב ומִנהל עסקים באוניברסיטת סטנפורד. הוא מייסד ויושב ראש של חברת השקעות בינלאומית הממוקמת בדרום קוריאה ובאנגליה, ומנהלת השקעות במיליארדי שקלים. ניסיונו בשנים הרבות שבהן חי ועבד בארצות הברית, באירופה ובאסיה הביא אותו להיפגש ולעבוד עם אנשים מצליחים מתרבויות שונות, דבר שאִפשר לו להבחין בבהירות בהבדלים בין התרבויות ובהשפעתם על עולם העסקים.

אם תרצו לדעת את התשובה המלאה לשאלה שהוצגה בראש הכתבה, תיאלצו לקרוא את הספר "מאסטרים" (הוצאת מטר) במלואו. בסגנון קולח ובגובה העיניים מגולל איש העסקים אוהד טופור את עשרת העקרונות החשובים ביותר להצלחה בעסקים ובחיים שניתן ללמוד מהתרבות היהודית, ואת מקורותיהם. הוא מראה כיצד כל אחד יכול ליישם עקרונות אלו בקריירה ובחיים, ומדוע חשוב כל כך לשמר אותם היום ובעתיד.

טופור מבקש לספק הסבר לתופעה יוצאת דופן זאת. הוא מראה כיצד ההצלחה של היהודים היא תוצאה של תרבות ייחודית שנוצרה על בסיס היסטוריה ודת של עם, תרבות שעקרונותיה מבוססים בין השאר על ערכי משפחה וקהילה, יזמות, זריזות והתמדה.

הנה טעימות מתוך הספר, שנצטט מתוכו קטעים נרחבים. נדגיש, כי בפרקים אחרים בו שאותם לא נביא להלן, מצטט טופור את הכללים ששאב מספרות חז"ל העשירה, על משא ומתן ביושר, על "נשאת ונתת באמונה" שנשאל כל אחד בבואו למרום, ועל זהירותם של אמוראים ותנאים בממון זולתם. וזו באמת דוגמה קצרצרה מתוך ים של מובאות בשפה שווה לכל נפש.

חשיבה לעומתית וסיכונים מחושבים

ב-6 באוקטובר 1973, קצת לפני השעה שתיים בצהריים, הבעירה מלחמה את המזרח התיכון. צבאות מצרים וסוריה תקפו בהפתעה את ישראל משני כיוונים מנוגדים. רק כוחות מעטים נמצאו בחזית הישראלית, וההודעה על גיוס מילואים התפשטה במהרה בבתי הכנסת וברחובות, שם שהו באותה עת ישראלים רבים.

המלחמה פרצה בהפתעה, אך בדיעבד לא הפתיעה איש. זרועות המודיעין של ישראל הניחו זה זמן רב כי מצרים מעוניינת לשוב ולתקוף ולהשיב לעצמה את הכבוד שאיבדה במלחמת ששת הימים. אך ב-1973 עמדה בבסיס תפיסת הביטחון הישראלית הנחת יסוד מוטעית — "הקונספציה", כפי שקראה לה מאוחר יותר ועדת אגרנט שחקרה את המחדל — שלפיה מצרים אינה בשלה למלחמה, ולכן לא תפתח בה.

מלחמת יום הכיפורים | ארכיון צה"ל

אף שבפועל הצבא המצרי באמת לא היה מצויד דיו כדי לכבוש את ישראל, היסטוריונים טוענים כי זו כלל לא היתה מטרתם של המצרים. כל רצונם היה להפעיל לחץ על ישראל כדי שתשיב לידיהם את חצי האי סיני,  שישראל השאירה לעצמה כאזור חיץ כדי להגן על עצמה מפני התקפה עתידית נוספת. לצורך כך נקטו המצרים מדיניות מתוחכמת: בתחילת מאי, חמישה חודשים קודם לכן, נערך תרגיל מצרי גדול. ישראל נערכה לקראתו בגיוס מילואים נרחב מחשש שהוא כיסוי למלחמה, אולם בסופו של דבר לא פרצה אז מלחמה. אנשי המודיעין ראו בכך הוכחה לנכונות
הקונספציה.

לאורך הקיץ והסתיו נקטו המצרים פעולות נוספות שניתן היה לפרשן כהכנות למלחמה, אך גם כתרגיל נוסף: אימונים מוגברים, הקמת מחפורות, קידום כוחות הנדסיים לחזית ואפילו החלפת תדרי קשר. כל הסימנים היו שם, רק שהם התפרשו אצל בכירי אגף המודיעין כחלק משגרה או מניסיון הטעיה — וסברו שלא תפרוץ מלחמה.

המלחמה שפרצה היתה עקובה מדם. 2,656 חיילים ישראלים נפלו במלחמה, ואלפים רבים נהרגו בצד המצרי והסורי. צה"ל נדרש להיערכות מחודשת. אגף המודיעין ספג את המכה הקשה ביותר. ניפוצה של התאוריה המודיעינית שנבנתה בעמל רב היתה כה צורמת, עד שראשי המודיעין הואשמו שנהגו ביהירות ויכלו למנוע את המלחמה אילו רק היו מקשיבים לקולות אחרים שנשמעו בחיל. בעקבות זאת יישם חיל המודיעין את אחד הלקחים המשמעותיים שלו מהמלחמה והקים גוף מיוחד שנועד למנוע טעויות דומות בעתיד.

מחלקת הבקרה באמ"ן או בשמה השני "איפכא מסתברא" הוקמה במטרה לייצר הערכת מודיעין שאינה מתיישבת עם ההערכה המקובלת. אם כל גופי המודיעין בטוחים שהולכת לפרוץ מלחמה, תפקידה של המחלקה הוא למצוא הוכחות מודיעיניות לכך שזה לא יקרה. אם כולם רגועים ומשוכנעים שפניה של המדינה לשנים של שקט, עליה להביא סימוכין וראיות לכך שההפך הוא הנכון.

קציני המחלקה לא תמיד משוכנעים במה שהם כותבים, אך הם מנסים לייצר חוסר נוחות ארגונית וחשיבה נוספת על סוגיות חשובות. המטרה היא לא לעצבן אלא להשפיע. הטראומה שספג חיל המודיעין היתה כה קשה, עד שגם היום ניתן למצוא ביחידות מודיעין רבות שלט גדול עם "חובת ההתרעה האישית", פקודה שלפיה כל חייל זוטר יכול לפנות ישירות לראש אמ"ן — קצין בדרגת אלוף — ולהתריע בפניו שלדעתו חיל המודיעין טועה. צורת חשיבה זו לא נוצרה יש מאין. יש לה מקור יהודי: התלמוד.

איך משחיזים סכין?

התלמוד בנוי כאמור בצורה לעומתית. סוגיה תלמודית ממוצעת נראית כך: תחילה מוצג קטע מהמשנה כבסיס לדיון. חכם א' מעלה שאלה ומציע פתרון. חכם ב' מתווכח איתו ומוכיח על פי אותו הטקסט בדיוק את ההפך הגמור. חכם א' לא מוותר ומגן על הטענה שלו. חכם ב' מקשה עליו, א' עונה לו שוב, ואז מצטרף חכם ג' ומציג טענה שמפריכה את שתי הטענות הקודמות — וכך מתקדם הדיון.

לפעמים התלמוד דוחה את אחת הדעות ומגיעה למסקנה ברורה, אך כמעט תמיד הדיון נשאר פתוח, ללא הכרעה או החלטה חד-משמעית. אפשר לומר שהתלמוד הוא ספר חוקים שאינו כולל חוקים, אלא דיונים שמתפתחים תוך כדי עימות מתמיד.

כאמור, גם תהליך הלימוד בחברותא מתנהל בצורה של טענה-תשובה-טענה-תשובה וכן הלאה. התהליך המתמשך הזה הוא מקור לחידוד החשיבה, וכפי שמתאר זאת אחד המדרשים בצורה ציורית: "אין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה, כך אין תלמיד חכם מתחדד אלא בחברו." כשם שהדרך הטובה ביותר להשחיז סכין היא לחדד אותה בסכין אחרת, כך הדרך הטובה ביותר להוסיף חוכמה היא לעמת בין דעות מנוגדות.

מובן מאליו שלימוד בחברותא אינו מאפשר לאדם להישאר באזור הנוחות שלו. הצורך להסביר את החומר לאדם אחר שמחפש פרצות באופן ההבנה שלו מחייב את הלומד לדייק, לבדוק את הנחות היסוד ללא הרף, לארגן אותן מחדש ולמצוא פתרונות יצירתיים לנושאים הבעייתיים. כך מתקבלת צורת חשיבה מיוחדת, "תלמודית", שלביטויה בתחום העסקי יש ערך גבוה.

בחור מפוניבז' בשטייגן | צילום: נתי שוחט, פלאש 90

טופור מציג דוגמה מתחום המומחיות שלו, ניהול השקעות. אנליסטים שעובדים בבתי השקעות אמורים לדעת להעריך מה צפוי לקרות עם רווחיה של חברה מסוימת, מהם שערי הריבית והמטבע, ומה מצב הכלכלה של מדינה מסוימת. כל אנליסט רוצה להוכיח שהוא בעל יכולות גבוהות ולכן נוטה לפעול לבדו. אך מאחר שכל טעות עלולה לעלות הרבה לחברה כולה, ההסתמכות על דעה יחידה — דעתו של אותו אנליסט — טומנת בחובה סיכון רב. לכן משקיעים מוסדיים רבים מבססים את דעותיהם על הקונצנזוס בקרב כלל שוק המשקיעים, כך שגם אם יטעו, טווח הטעות יהיה מצומצם יחסית. החיסרון הוא שכך לא נחשפות טעויות בדעה הרווחת.

כאן בדיוק נכנסת לפעולה צורת החשיבה הלעומתית: אם אותו אנליסט מורגל בחשיבה לעומתית, הוא לא יחשוש להציג את דעתו ולשמוע דעות סותרות דווקא כדי לבחון את הפגמים שיכולים להיות בה. בחברות גדולות ראוי אף למנות אדם שתפקידו לנסות לאתר כשלים בצורת החשיבה או במסקנה שהגיעו אליה, כדי להיות בטוחים שזו אכן ההחלטה הנכונה.

הגישה היהודית האופיינית של חשיבה לעומתית וגירוד מתחת לפני השטח מוכיחה את עצמה לעתים קרובות כמוצלחת בתחום ניהול ההשקעות. הווארד מרקס, המייסד היהודי והיושב ראש המשותף של Oaktree Capital — אחת מחברות ההשקעות המצליחות בעולם — הגה את המושג "חשיבה ברמה שנייה". הוא כתב שלהיות צודקים הוא תנאי הכרחי להצלחת ההשקעה, אבל זה לא מספיק. חייבים להיות "צודקים יותר מאחרים", כלומר למצוא יתרון שלאחרים אין או לראות משהו שאחרים לא רואים. במילים אחרות, צריך להגיע אל מתחת לפני השטח, מעבר ל"חשיבה ברמה הראשונה", כדי להשיג יתרון של ממש. כשתצליחו לעשות זאת, תפתחו יכולת נדירה להבין מתי מתאים ללכת נגד תפיסת הקונצנזוס ולהיות לעומתיים — ומתי לא. חשיבה לעומתית מעודדת לחשוב ולפעול באופן שונה ואף הפוך ממה שנחשב לנורמה. כשכולם חושבים שדבר מסוים חייב להתקיים כפי שהוא רק מפני שזה המצב כבר הרבה שנים, באים יזמים וממציאים ומאתרים אפשרויות חדשות.

תעשיית הפינטק (FinTech, שילוב של פיננסים וטכנולוגיה) היא דוגמה טובה לכך. איש לא חשב שאפשר לחדש בתחום הבנקאות והפיננסים — שוק עם רגולציה ממשלתית, שמתנהל לעתים מול חברות ענק בעלות ותק של מאות שנים, עד שחברות קטנות ונועזות באו עם רעיונות חדשים: הלוואות p2p, מטבעות דיגיטליים, מימון המונים ועוד. לא בכדי ישראל התפתחה למעצמת פינטק עולמית בשנים האחרונות, והיא נחשבת לאחת מחמש הכלכלות המפותחות בתחום.

מרחק של 15 מטר

 חשיבה לעומתית אינה זרה למשל להווארד שולץ, מייסדה היהודי של סטארבקס. סטארבקס היא רשת בתי הקפה הגדולה בעולם, ונכון לשנת 2020 היו לה יותר מ-32,000 סניפים ב-83 מדינות.

בתחילת הדרך רכש שולץ משותפיו שש חנויות בסיאטל שמכרו פולי קפה בלבד ופתח בהן אספרסו בר. החנויות הצליחו יפה, אך הוא נקלע לבעיה. מצד אחד, הרשת החלה לגדול בצורה מרשימה: מ-11 סניפים ב-1987 ל-85 סניפים ב-1990, כמעט פי שמונה בשלוש שנים בלבד. אך למרות הגידול בהכנסות ובכמות הלקוחות, הרשת הפסידה הרבה כסף. אחד הדברים המטרידים ביותר מבחינתו היה העובדה שאף שסניף הדגל שלו בוונקובר, קנדה, היה מוצף לקוחות עד שהעובדים לא תמיד הספיקו לטפל בכולם, בית הקפה המשיך להפסיד.

שולץ החליט לנצל את המצב הבעייתי שהחברה נקלעה אליו כדי לקדם רעיון מטורף שעלה במוחו. הוא דיבר עם סוכן הנדל"ן של החברה והציע שסטארבקס תשכור את הנכס שנמצא ממש מול הקפה ההומה ותפתח בו סניף נוסף. הסוכן לא הבין את ההיגיון שבהצעה — למה להשקיע בסניף נוסף קרוב כל כך? הרי ברור כשמש שהדבר יגרום לפיצול הלקוחות בין שני הסניפים ורק יגדיל את ההפסדים.

סוכן הנדל"ן לא היה היחיד שחשב שזה רעיון מטורף. שולץ נתקל בהתנגדות עזה לרעיון הן מצד העובדים ששמעו על כך והן מצד המשקיעים. איש לא הבין את ההיגיון, אבל מבחינת שולץ היה כאן מרכיב של חשיבה לעומתית. לפי הקונספציה המקובלת, שני סניפים באותו רחוב מכפילים את עלות התפעול ומפצלים את הלקוחות בין שניהם. אבל מה אם זה לא כך? מה אם כל סניף ימשוך לקוחות אחרים?

רשת בתי הקפה סטארבקס | צילום: נתי שוחט, פלאש 90

 שולץ העלה שני נימוקים לתוכניתו. ראשית, המהלך יניב עשרות כתבות על רשת בתי הקפה המטורפת מספיק כדי להציב שני בתי קפה קרובים כל כך, ויעניק פרסום חינם שיכול רק להועיל לרשת. שנית, אם לשני הסניפים הסמוכים יהיו עיצוב שונה וזהוּת שונה, הם ימשכו קהל שונה, ובכך דווקא יגדילו את מאגר הלקוחות. שולץ הקנה לסניף החדש עיצוב כהה ומאופק יותר, שונה מזה של הסניף הראשון, וקיווה לטוב.

ב-2 במרץ 1991 נפתח סניף הסטארבקס החדש, ואז קרה דבר מדהים: הלקוחות נהרו גם אליו. הציפייה של רבים ששני הסניפים ינגסו זה במכירות של זה לא התממשה. הסניפים אכן משכו קהל שונה; בית הקפה החדש משך בעיקר אנשי עסקים מעונבים, ואילו הסניף המקורי משך קהל צעיר יותר. ההימור של שולץ הצליח כל כך, עד ששני בתי הקפה הללו הפכו במהרה לשני הסניפים הרווחיים ביותר של הרשת — והם היו במרחק של 15 מטרים בלבד זה מזה.

חשיבה לעומתית בראי התרבות הישראלית

במהלך השנים שמתי לב, כותב טופור, שלא מעט אנשי עסקים מחו"ל שמגיעים לבקר בחברות ישראליות מציינים את התרבות העסקית הישראלית כאחד הדברים שהיו יוצאי דופן עבורם. זאת משום שהתרבות העסקית בישראל מבוססת על דיבור ישיר מאוד, וכמעט בכל דיון או פגישה עסקית מתקיים ויכוח חד ומהיר. לא פעם הדיון חורג מגבולות המשתתפים, ומצטרפים אליו אנשים נוספים שיש להם מה לומר בנושא.

בגלל הלהט והטון הנלהב לעתים, ללא-ישראלים דיון כזה נראה כמו מריבה של ממש. אבל הם מופתעים לגלות שברגע שהישיבה מסתיימת, כולם חוזרים ליחסי חברות תקינים ושרויים במצב רוח טוב.

בעיני הישראלים אין בכך חידוש גדול, אבל העובדה שמדינה שלמה מתנהלת כך היא פלא. בעיני אין זה מקרי — זוהי תוצאה של תרבות החשיבה הלעומתית שהופנמה במשך דורות על גבי דורות כחלק בסיסי מהחיים.

למה יהודים תמיד שואלים שאלות?

בדיחת קרש ידועה מספרת שאיש אחד שאל פעם את ידידו היהודי למה יהודים תמיד עונים על שאלה בשאלה. החבר ענה, "למה לא?"

אבל התשובה הנכונה היא ששאלות מקדמות את העולם. מקור השאלות גם במקרה זה הוא בלימוד היהודי, שמנסה להבין ולפרש טקסטים. הלימוד אינו מתמצה בקריאה פשטנית של הטקסטים, אלא מנסה לחדור לעומקם: למה? מי אמר? מדוע דווקא כך ולא אחרת?

שאלות הן כלי לבירור המציאות. ללא שאלות המבט עלול להיות פשטני ושטחי ולהתמקד בגורם הישיר לבעיה ותו לא. החשיבה היהודית מכוונת לכך שמאחורי כל תשובה יש תשובה נוספת, עמוקה יותר, ולכן אפשר להמשיך לשאול שאלות שמעמיקות עוד ועוד את ההבנה.

אוהד טופור | צילום: יח"צ

אחת העצות הטובות ביותר שקיבלתי בתחום העסקי, כותב טופור, היתה שבזמן ראיונות או דיונים עם עובדים לא להשתמש בשאלות סגורות שהתשובה עליהן היא כן או לא, אלא להעדיף שאלות פתוחות שמעודדות חשיבה מופשטת יותר. בדרך זו הדיון נעשה מפרה יותר, וגם העובדים מוכרחים לחשוב ולגבש עמדה מנומקת ולא יכולים להסתפק בתשובה שטחית. ולא פחות חשוב — אם השאלה מופשטת ופתוחה, לעתים תכופות צפות בעיות או התייחסויות חשובות בתחומים שכלל לא חשבתם לשאול עליהם.

היחס למותרות

סרגיי ברין הוא ממייסדי גוגל וגם אחד מעשרת האנשים העשירים בעולם. אף שהוא החזיק בהון של 123 מיליארד דולר בתחילת 2022, ברין ידוע גם בזכות תכונה שאינה אופיינית במיוחד לאנשים עשירים כל כך: חסכנות. לדבריו, הוא קיבל אותה מהוריו, שחיו ברוסיה הסובייטית והיגרו חסרי כול לארצות הברית.

ברין נולד במוסקבה בשנת 1973 להורים מדענים והתגורר בדירת 35 מ"ר עם הוריו וסבתו. בשל האפליה נגד יהודים, הוריו היו מחוסרי עבודה תקופות ארוכות, עד שהיגרו לארצות הברית בשנת 1979. כשלמד בסטנפורד פגש את לארי פייג', גם הוא יהודי, ויחד הם יצרו את מנוע החיפוש שעתיד היה לשלוט באינטרנט. 

חסכנותו השפיעה על אופי המשרדים הראשונים של החברה: המשרד הראשון היה בחדר במעונות, ולאחר שקיבלו את ההשקעה הראשונה על סך 100,000 דולר, הם עברו למשרד קטן במוסך שהושכר מהעובדת ה-16 שלהם, סוזן ווצ'יצקי, ​​שהפכה בסופו של דבר למנכ"לית יוטיוב.

משרדי גוגל ישראל | צילום: באדיבות החברה

"למדתי מהורי להיות חסכן ולשמוח גם בלי שיש לי הרבה דברים חומריים", אמר כמה שנים לאחר ההנפקה של גוגל בשנת 2004 שהפכה אותו למיליארדר. "אני עדיין מנסה לא להשאיר בצלחת שום מזון מיותר שלא אכלתי, אני עדיין מסתכל על תוויות המחיר. אני מנסה להכריח את עצמי לעשות את זה פחות, אבל זוכר תמיד שהיתה לי ילדות שמחה למרות המחסור". ברין אמנם אינו סגפן — הוא הרשה לעצמו לשדרג את הרכב שלו מטויוטה לטסלה — אך עדיין, זו לא היתה פרארי. 

יחסו של ברין למותרות מזכיר את יחסה של המסורת היהודית למותרות: חוסר נוחות לנוכח צריכה של דברים שאינם הכרחיים לקיום. עצם המילה "מותרות" מעידה על כך שמדובר במשהו… מיותר. היות שהתרבות מעודדת יעילות ותכליתיות, המותרות אינם נתפסים כדבר מה שמקדם זאת. 

מעבר לכך, למותרות יצא מוניטין שלילי מכיוון שבדרך כלל הם מקושרים לעושר של אצולה: הון שהצטבר בירושה בשל זכויות-יתר, מבלי שהאצילים היו צריכים לדאוג לפרנסתם ולהוסיף ערך לעולם. רבים מבני האצולה היו עסוקים בפעילויות פנאי, כגון ציד, טניס או פולו (מכאן שמו של המותג "פולו ספורט" של ראלף לורן, שנועד לקשר אותו עם יוקרה ואלגנטיות). 

עצם הרעיון שאדם יתפרנס מבלי לקחת חלק בתיקון העולם הוא שלילה של כל מה שהמסורת היהודית מאמינה בו. אם בעבר אדם היה צריך להיוולד למשפחה ה"נכונה" כדי ליהנות ממעמד חברתי, יוקרתי, ביהדות הושם דגש על כישורים אישיים. אחד התהליכים הבולטים שהיהדות עברה, שהוא לא מובן מאליו, היה ביטולו של מעמד האצולה של הכוהנים ועליית מעמד הלומדים. כפי שהגדירו זאת במשנה, "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ." המעמד המשפחתי מתגמד לעומת התכונות האישיות.

מנהל סוכנות רכבי יוקרה ישראלי סיפר, שאף שרמת החיים בישראל עלתה מאוד בשנים האחרונות, הוא מתקשה למכור רכבי יוקרה בולטים. רבים מהלקוחות שלו נוהגים בפרארי שלהם בשעות הלילה ובסופי שבוע, כדי שאנשים לא יראו אותם, ובמהלך השבוע הם נוהגים במכוניות רגילות. "היזמים האלה הם אנשים שונים ממה שאני מכיר," סיפר, "הם צנועים." 

עושר טוב ועושר רע

אפשר היה להסיק אפוא שעושר הוא דבר שלילי, ושאין טעם לנסות ולצבור עוד ממנו. אך התרבות היהודית אינה מתייחסת אליו כך. היא רואה בעושר דבר חשוב. לדוגמה, עושר הוא אחד התנאים הנדרשים לאדם כדי להגיע למדרגת נביא. מנהיגים יהודים לאורך הדורות היו אנשים עשירים: אברהם, יצחק ויעקב התעשרו מעסקי הצאן, וגם משה רבנו, שלמה המלך ורבי יהודה הנשיא היו אנשים עשירים. עושר אינו דבר גס או ראוי לגנאי, להפך. העושר מפַנה את האדם מהמרדף היום יומי אחר פרנסה ומאפשר לו לעסוק בדברים מרוממים וחשובים, להגיע לשלמות רוחנית ולעמדות הנהגה והשפעה ציבורית. לא פחות מכך, עושר מאפשר לעזור לנזקקים. 

עם זאת, העושר אינו תכלית בפני עצמה שצריך לרדוף אחריה, אלא אמצעי למטרה נעלה יותר. העושר הוא כלי להבאת טוב, לתיקון העולם, לאפשרויות של חינוך והשכלה, לסיוע לאלה שגורלם לא שפר עליהם. התרבות היהודית, שכמובן לא הכירה את המחקרים המודרניים, עודדה תמיד הצלחה גשמית, אך גם זיהתה את הכשל שבהתמקדות בצבירת עושר ורכוש. התלמוד קבע כבר לפני 1,700 שנה כי אדם שיש לו 100 מטבעות תמיד ירגיש חיסרון מסוים משום שאין לו 200; ומי שיש לו 200 ירגיש חיסרון בכך שאין לו 400 וכן הלאה. הנפש האנושית תמיד שואפת ליותר, והיא מתרגלת מהר מדי למה שיש לה.

בחברה קפיטליסטית כסף הפך למדד העיקרי להצלחה. הסיבה פשוטה למדי: הכסף קל למדידה. הוא נתון מספרי מדיד שניתן להשוות לאחרים, וניתן לעקוב אחריו בדיוק רב לאורך תקופות ארוכות בעזרת חישובי מדד ואינפלציה, ערכי קנייה ותוספות יוקר. עם זאת, יש להדגיש שהצלחה היא לא רק עניין כלכלי. במרדף אחר הכסף עלולים להפסיד הרבה. אני עצמי הכרתי באופן אישי מיליארדרים ויזמים ענקיים שהיה להם הרבה מאוד כסף, אבל לא היו מאושרים ולא רגועים. כפי שמוכיחים המחקרים של בוסטון קולג' ושל כהנמן ודיטון, זו רק אשליה שלעשירים אין צרות. היהדות הגדירה מדד אחר: "איזהו עשיר? השמח בחלקו." העושר האמיתי מצוי אצל האדם שמרגיש שיש לו מספיק.

חזית העטיפה של הספר "מאסטרים" שחיבר טופור

בספר בראשית מסופר על מפגש בין יעקב לעשיו לאחר ששני האחים לא התראו במשך 20 שנה. יעקב חשש מהמפגש היות שעשיו רצה להרוג אותו, וניסה לרכך את לבו במתנות רבות. בתגובה אמר עשו כי הוא אינו זקוק למתנותיו של יעקב: "יש לי רב," כלומר יש לי הרבה, שמור אותן לעצמך. יעקב אמר שגם הוא אינו זקוק להן, משום ש"יש לי כל." ההבדל בין "יש לי רב" ל"יש לי כל" הוא תהומי. לאחד יש הרבה, אך לאחר כבר יש כל מה שהוא צריך. זהו שורש ההבדל בין עושר מועיל לעושר מזיק — האם אתם מרגישים שלמים עם מה שכבר יש לכם?, שואל טופור, ומשאיר אותנו עם טעם של עוד, שאותו תוכלו למצוא בספר המלא.

2 תגובות ל: "לא רק גנים || איך הפך המוח היהודי לכוכב בשמי העושר העולמי"

  1. שלום רב

    נשמע מעניין מאד.
    איפה אפשר להשיג את הספר?

  2. בכל החנויות ספרים. אני שמעתי כספר שמע בכלל בicast. ספר מרתק

כתיבת תגובה