מהו הגבול?

גבעת הקפיטול, ארה"ב | צילום: אדריכל הקפיטול

משחר האנושות היו המאבקים על כוח וכסף, על שטח ומים, ועל עוצמה – מלווים גם במאבק אידיאולוגי, או למצער, עם כסות אידיאולוגית. בתחילה היו העמים השונים נלחמים לתפארת אליליהם, בהמשך היו מסעות צלב ומאבקים של הנוצרים במוסלמים; בהמשך נלחמו הפרוטסטנטים נגד הקתולים, ועוד ועוד. גם במזרח לבשו המאבקים כסות אידיאולוגית. בעידן המודרני היינו עדים למאבקים של פשיסטים בקומוניסטים, דמוקרטים בקומוניסטים, קומוניסטים בלאומנים, שיעים בסונים, ועוד. לכאורה, כל צד נלחם לא רק על טובין, אלא גם למען משהו נעלה יותר.

אף עתה אנו בעיצומו של מאבק אידיאולוגי – המאבק הפעם הוא על גבולות. צד אחד, המכונה "מתקדם" (פרוגרסיבי), מתנגד עקרונית לקביעת גבולות. להתנגדות זו ביטויים רבים. למשל, טשטוש הגבולות המגדריים, הגיליים והמשפחתיים. ככול שהגבולות הללו נפרצים, נקבעים גבולות חדשים שגם אותם באים לפרוץ. לא לחינם מעודדים הפרוגרסיביים בארצות המערב הגירה, שפירושה טשטוש הגבולות הלאומיים. לאט לאט נפרצים גם הגבולות המוסריים. למשל, במקומות מסוימים בארצות הברית מכילים כיום באופן מוצהר גניבות מחנויות עד סכום מסוים, והיו אף מקרים שאלה שניסו לעצור בעד הגנבים, הם אלה שנענשו. בשימוע שערכו בסנאט לנשיאות של אוניברסיטאות הרווארד, אם איי טי, ופנסילבניה בדבר גילויי האנטישמיות בקמפוסים בעקבות ההתקפה על ישראל בשבעה באוקטובר, הן טענו שההתקפה על היהודים איננה מגונה כשלעצמה, הואיל והיא "תלויה בהקשר". משמע, אין גבול ברור המגדיר את האנטישמיות כפסולה.

כנגד הגישה הפרוגרסיבית ניצבת הגישה השמרנית, המאמינה בחיזוק הגבולות הפיזיים, המשפחתיים והמוסריים; והחשוב מכול – חיזוק הלאומיות. בארצות הברית כבר נשמעים קולות לוחשים על פרישתן של מדינות שמרניות, כמו טקסס, מהברית, שכן הן דוחות את הגישה הפרוגרסיבית השלטת כיום בחלקים נכבדים בארצות הברית. ואין זה מפתיע שהמתח עם מדינת טקסס הגיעה לנקודת רתיחה דווקא בנושא ההגירה הבלתי מבוקרת, המבטאת בצורה הבולטת ביותר את העדר הגבולות. ככלל ניתן לומר, שמדינות המזרח כמו רוסיה, סין ומזרח אירופה, נתפסות כשמרניות ולאומיות יותר מן המדינות המערביות.

באופן מסורתי, ליהודים כקבוצת מיעוט, נוח יותר עם הזרם הפרוגרסיבי, אשר מוכן לקבל אותם ביד פתוחה כמות שהם, ולא ייפלא אפוא שבקרב המובילים את הזרם הזה בארצות הברית ניצבים יהודים. יחד עם זאת, מדינת ישראל הינה לצנינים בעיני הזרם הפרוגרסיבי שכן "ביתו של העם היהודי" הנה הגדרה לאומית ותוחמת גבולות. כך, שלמרות שבתוך החברה הישראלית הולכים הגבולות ומטשטשים (למשל, נאומו של יאיר לפיד, שבו הגדיר את השואה כאסון אוניברסלי, הדומה במהותו לאסונות שפקדו לאומים אחרים, כמו האינדיאנים ביבשת אמריקה, והעבדים שהובאו מאפריקה), עצם קיומה של ישראל במתכונתה הנוכחית הוא חיזוק לגישה הלאומית, המצדדת בגבולות. כך יוצא שישראל ניצבת במרכזו של מאבק עולמי לא רק על טובין, אלא גם על אידיאולוגיה, על השאלה: מהו הגבול.

רבים מהמוחים נגד ישראל במערב אינם בקיאים בסכסוך היהודי-ערבי, אולם הם מבינים שישראל היא לאומית, וככזאת הם מתנגדים לה. העובדה שבתוך מדינת ישראל הולכים הגבולות ומטשטשים אינה מסייעת לה בהסברתה לציבורים גדולים במערב. מנגד, אין זה מפתיע שרבים השמרנים בקרב התומכים בישראל, ושרבות מהמפלגות הלאומיות באירופה מצדדות בישראל בסכסוך עם הפלסטינים – שהוא למעשה מראה לסכסוך הגלובלי. אך גם בכך טמונה סכנה לא מבוטלת. הרגשות הלאומיים באירופה, המופנים כעת למלחמה באיסלמיזציה וכתוצאה מכך גם לתמיכה בישראל, יתכן ויופנו בבוא היום גם כלפי היהודים, הנתפסים בסופו של דבר כזרים.

בשל כוחה הפיזי המוגבל, ולמרות יומרתה להשתייך לקהילת העמים המערביים, מקבלת ישראל "כתף קרה" מהפרוגרסיביים, אשר למעשה נלחמים בה. גם ההפך מכך: למרות שישראל דוגלת בלאומיות, היא איננה שייכת לגוש המזרחי, בשל גישתה הליברלית כלפי פנים. העובדה המצערת היא, שגם חיבוק הדוב שאנו מקבלים עתה ממפלגות לאומיות באירופה יכול להתהפך עלינו באחת, ושאין ההאשמות בעוולות המוסריות המבוצעות כלפינו, נשפטות באותו סרגל המשמש לשיפוט יתר העמים.

לטעמי, כריאקציה למה שמתרחש בימים אלה, אירופה תצעד לאט לאט לכיוון של לאומיות, ולחזרה לערכים שמרניים; כפי שמסתמן מיציאת בריטניה מהאיחוד האירופי, ומעלייתן המסחררת של מפלגות הימין במדינות מערב אירופה. גם בארצות הברית – שייתכן שתעבור מלחמת אזרחים נוספת, תהא בסופו של דבר חזרה ללאומיות ולשמרנות. החלפת שופטים ליברלים בבית המשפט הפדרלי העליון בשופטים שמרניים בתקופת כהונתו של הנשיא דונלד טראמפ, היא אולי הסנונית הראשונה לכך. קשה לדעת עכשיו אם הדבר יועיל לנו, מה גם שהתנהלות מדינית מושפעת משלל אינטרסים שלא ניתן כלל להעלותם על הדעת בעת הזאת. אך דבר אחד ברור, שעלינו לסמוך רק על עצמנו, להגדיל את תעשיית הנשק העצמאית, וליצור בריתות מדיניות עם עמים משני הצדדים.

לישועתך קיוויתי השם.

הכותב הוא מנכ"ל "מלאכת מחשבת, יזמות ואסטרטגיה", מחבר הספר "להבקיע מאה שערים", ומחבר שותף של הספר “Striking Kosher Gold”