מהו מחיר החיים

עצם הרעיון שהממשלה נותנת דרור מוחלט להתנהלות האזרחית, במצב כזה של חוסר ודאות, מעלה את שאלת האחריות של השלטון כלפי אזרחיו. האם זוהי העת הנאותה להתרת רסן ההגבלות? | עופר נחשון דורש מהממשלה לטרוח ולמצוא את שביל הזהב באמצעות הטלת הגבלות מסוימות שפגיעתן הכלכלית מזערית, אך תועלתן הרפואית מרבית

סניף בנק סגור חלקית בגל החמישי של הקורונה | צילום: ביזנעס

החלטות הממשלה האחרונות, הנוגעות למשבר הקורונה, מעלות על הפרק שאלות מהותיות ביחס שבין החברה לבין הכלכלה והמדינה.

נראה, כי עתה מקלה המדינה במגבלות שהיא מטילה על הציבור בשל המגיפה, ומאפשרת לבעלי המסעדות, להנהלות התיאטרונים, למנהלי בתי הספר והישיבות, ולאחראים במקומות העבודה, להתנהל כראות עיניהם.

250/200 סייד בר + קובייה

החלטה זו נובעת מההשקפה שיש למזער את הפגיעה במשק, ושיש לאפשר לכלכלה לחזור לשגרה, ככל הניתן.

אכן, אין עוצרים את התחבורה בשל תאונות הדרכים, ולא אוסרים על בניית בניינים בשל תאונות עבודה.

אולם, האם הדברים נכונים גם בשעת מגיפה, בשעה שעוד אין תרופה זמינה לכל חולה במחלה זו?

כשבאים לבחון סוגיה זו יש להבין היטב את הדירוג הנכון בסולם הערכים של החברה. העם היהודי תמיד קידש את החיים יותר מכל דבר, ואכן, על ספק פיקוח נפש מחללים את השבת. הכלכלה חשובה – ובסופו של דבר, היא חלק מהחוסן הלאומי – אך קשה לראות מצד אחד בזבוזים (כגון במינויי שרים וסגני שרים מיותרים), ומצד שני התרת הרסן הכרוכה בסכנת נפשות.

האם תורמת החלטת הממשלה לחוסן הלאומי?

יש אפוא לטרוח ולמצוא את שביל זהב באמצעות הטלת הגבלות מסוימות שפגיעתן הכלכלית מזערית, אך תועלתן הרפואית מרבית. זאת ועוד, עצם הרעיון שהממשלה נותנת דרור מוחלט להתנהלות האזרחית, במצב כזה של חוסר ודאות, מעלה את שאלת האחריות של השלטון כלפי אזרחיו. האם זוהי העת הנאותה להתרת רסן ההגבלות? האם נכון לומר, שבתקופה כזאת של חוסר ודאות ושל מגיפה משתוללת, יהיה כל אדם לעצמו, ואיש הישר בעיניו יעשה?

Inner article

אומנם, גם להחלטות כלכליות יש פעמים רבות יסודות של פיקוח נפש. יש המאבדים עצמם לדעת, לאחר איבוד מקור פרנסתם. פגיעה כלכלית מקשה לפעמים על קבלת טיפול רפואי הולם, ועל המדינה לדאוג למצבה ולחוסנה גם ביום שלאחר המגיפה. אולם מצב שבו המדינה מסירה אחריות באופן משמעותי מהווה פגיעה בהסכם הלא כתוב בין האזרחים לבין השלטון, שלפיו על האזרחים מוטלות החובות לשלם מסים, לשמור על החוק, להיות פטריוטים, ולעיתים אף להקריב חייהם למען המדינה; ואילו השלטון מצדו חייב לדאוג קודם כל לחייהם ולביטחונם של האזרחים, לרווחתם, לחינוכם ולבריאותם, ולהעניק להם צדק; כלומר, לגלות אחריות לשלומם.

גם הצורך להתפרנס הוא צורך בסיסי שעל המדינה להבטיחו, אך יש לבחון אותו ביחס לצרכים הבסיסים האחרים, ולבטח אין להעניק לו עדיפות – פרקטית ומוסרית – על שאר הצרכים. נסיגת השלטון מחובה זו, ומסירת האזרחים במידה רבה להחלטותיהם המזדמנות של אחרים (שלא תמיד נלקחות באחריות), פוגעת בחוזה בין האזרח ובין המדינה, ומקנה עדיפות לערך אחד על חשבון הערכים האחרים. מוטב למצוא את שביל הזהב שלפיו יוטלו הגבלות מסוימות (למשל, על התקהלויות בחלל סגור), בצד היתרים מסוימים (למשל, פתיחתם של עסקים קטנים). המצב הנוכחי משקף את הרע משתי האפשרויות; מחד אין הגבלות כלל, ומצד שני עסקים רבים נפגעים מריבוי הבידודים והחולים.

בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה.

מחבר המאמר הנו מנכ”ל “מלאכת מחשבת, יזמות ואסטרטגיה” ומחבר הספר “להבקיע מאה שערים” ומחבר שותף של הספר: “Striking Kosher Gold”

מומלץ עבורך

כתיבת תגובה