מוסר אדונים ולא מוסר עבדים

השוק באנטליה, טורקיה | צילום: קובי גדעון, פלאש 90

לעיתים החולשה היא העוצמה. אנשים מזדהים עם החלש שבין גיבורי העלילה, תוך תקווה שהוא יקום ויתגבר על החזקים ממנו. במהלך ההיסטוריה כמעט תמיד היה עם ישראל נתפס כחלש. דוד ניצח את גולית החזק ממנו, היינו עם נודד ונרדף, ובמלחמת הקוממיות נלחמנו מעטים מול רבים – ויכולנו לאויבינו. במלחמתנו מול האומה הערבית אנו לכאורה החלשים. אנו אי קטן מאוד המכיל רק מעט יותר משבעה מיליון יהודים, בתוך ים ערבי המכיל קרוב למיליארד מוסלמים. אך משום מה, אנו נתפסים כחזקים וכתוקפנים. איך הגענו למצב שאנו מפסידים בקרב תודעתי מול האומה הערבית?

בעוד שישראל היא דוד מול גולית הערבי, ב 1964 קם ארגון אש"ף וטען שהוא נציגו של העם הפלסטיני (שזה עתה הומצא)השוכן בשטחים שישראל מחזיקה – עוד לפני1967. מול העם הפלסטיני שכבר עשרות בשנים משמר ומטפח סטטוס של פליטים, ישראל מוצגת כגולית. מאז הקמת המדינה, וביתר שאת לאחר 1967, ישראל נתפסת בעולם כגדולה וכתוקפנית, ואילו הערבים השוכנים בה נתפסים כחלשים וכנרדפים.

עתה, במלחמה הנוכחית, תעמולה של עשרות שנים נושאת פרי, וחרף מאורעות הזוועה של שבעה באוקטובר, ישראל נתפסת כתוקפנית, ורבים שוללים ממנה את עצם זכותה להגיב; שכן, כפי שאמר מזכ"ל האו"ם, אנטוניו גוטרש, הטבח בחודש אוקטובר "לא נעשה בווקום". אויבינו מבינים היטב את כוחו של החלש: את התהלוכות באירופה מובילות לרוב נשים הנתפסות כחלשות יותר מגברים, וכתוקפניות פחות מהם, מנופפים בתמונות של תינוקות הרוגים מעזה, ובמקביל תולשים מודעות עם תמונות של החטופים שלנו, ומציגים את ישראל כשלוחה של המדינות הקולוניאליות האירופאיות האדירות ורבות העוצמה.

אולם, החולשה לבדה אינה מספיקה בכדי לקבל אמפתיה, אלא דווקא זוכה לבוז. היהודים היו חלשים ונרדפו מאות בשנים, בין השאר דווקא בשל חולשתם. הערבים השכילו להבין שעל החולשה להיות מוחלפת בנרדפות ולבוא בד בבד עם עוצמה – ובעיקר אלימות – ביד השנייה. הפחד והחשש מהאלימות המופנים אל הפרט, מקלים עליו לנטות אחרי הנרדף הנוקט באותה עמדה. כך קורה, שככול שאירופה סובלת יותר מטרור מוסלמי, כך קל לה יותר להזדהות עם הפלסטינים הנוקטים לכאורה טרור דומה – וחריף יותר – כלפינו. לטרור פנימי יש כוח אדיר, ופעמים רבות קל יותר להזדהות אתו ועם מניעיו מאשר להילחם בו.

ישראל לא השכילה להשתמש בכלים שעומדים לרשותה במלחמת התודעה. הנרדפות שישראל מדברת עליה היא אינטלקטואלית ומלווה בהסברים, בעוד שהפלסטינים צועקים סיסמאות קצרות וקליטות. ישראל נמנעת מפרסום תמונות זוועה של קורבנותיה, בעוד שהפלסטינים מנופפים בהן; והחמור מכל, ישראל איננה מפסיקה להתנצל על פעולותיה, בעוד שהפלסטינים מצדיקים את המעשים המזוויעים ביותר. עצם ההתנצלות כמוה כהודאה באשמה, והיא מחזקת את הנראטיב של אויבינו. אך לא די בכך; בעוד שהערבים אינם מנסים להשתלב בתרבות האירופית, אלא להיאבק בה, ישראל מנסה ככול כוחה להיות חלק ממשפחת העמים המערביים. שאיפה זו מחלישה אותנו וגורמת לרצון להתנער מאתנו, כדי שלא ידבק בעמים המקבלים אותנו, הרבב אשר לדעתם נדבק בנו.

הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה הבחין בין שני סוגי מוסר: מוסר אדונים, הנובע מעוצמה העולה על גדותיה, ומוסר עבדים הנקבע על ידי החלש והמעניק דווקא לו את הכח. כיום התפיסה המוסרית הרווחת היא של מוסר עבדים, והחלשים לכאורה הם אלה אשר קובעים את הנורמות המוסריות, ולעיתים גם כופים אותם באלימות. יתכן שאירופה שבויה במוסר עבדים כראקציה להתנסות האלימה שלהם, או שמא בגלל הקריטריונים המוסריים שלהם, אך חשוב להשכיל שהצד הערבי והמוסלמי לא רואה את עצמו כחלש, אלא כאדוני המקום אליו הם מגיעים; ובכך הם מנצלים את הקיבעון המחשבתי של אירופה הקולוניאליסטית רוויית רגשות האשם.

נקווה שיום יבוא ואירופה תתעורר מכך, ואולי אז היא תשים קץ לטרור הפיזי והתרבותי הפושה בה. אולם ישראל איננה יכולה להמתין להתרחשותו של שינוי זה, מה גם שאין ביטחון שהוא ישרת אותנו. על ישראל להגביר מאוד את מאמצי התעמולה שלה באמצעות סיסמאות קצרות, סרטונים קצרים, חיזוק הנראטיב הישראלי וצידוק דרכנו באקדמיה ובתקשורת, כל זאת יחד עם מפגן של עוצמה שאינה מתנצלת – מוסר אדונים!

קל לפתור את מצבנו בטענה של אנטישמיות המופנית כלפינו. לפעמים טענה זו נכונה, אך פעמים רבות היא מוטעית. עלינו לחזק תודעתית את העובדה שאנחנו דוד הנלחם באומץ מול אומה ענקית וממומנת היטב, שהיא היא גולית האמתי. מכל מקום אני מעדיף את המצב הנוכחי על פני חלופתו: הצלחה בהסברה, וכישלון בקרב. לישועתך קיוויתי השם.

הכותב הוא מנכ"ל "מלאכת מחשבת, יזמות ואסטרטגיה", מחבר הספר "להבקיע מאה שערים", ומחבר שותף של הספר “Striking Kosher Gold”