צו השעה במדינת היהודים הוא להשלים המלאכה עד תום במלחמה הנוכחית בעזה, וצו השעה לכל יהודי בגולה – לדעת להגן על גופו, על משפחתו, ועל קהילתו בעצמו | מאמר מיוחד מול גלי השיטנה וגילויי האנטישמיות המתרבים בעולם
עופר נחשון 21.11.2023
בית העלמין בבאר שבע - הלווייתו של אייל חדד הי"ד שנרצח ע"י אנטישמים בצרפת בחודש ספטמבר 2023 | צילום: דודו גרינשפן, פלאש 90 בעקבות המלחמה בעזה אנו עדים להתפרצותם של גילויי אנטישמיות ברחבי מדינות רבות בעולם. בקמפוסים בארצות הברית יש הפגנות בעלי אופי אנטישמי מובהק – בהסכמה בשתיקה מצד הנהלות האוניברסיטאות, בלונדון אסרו על תהלוכת הזדהות עם ישראל מחשש שלא ניתן יהיה לשמור בה על הסדר – ובה בעת התירו תהלוכת תמיכה בארגון טרור רצחני וחסר עכבות, בצרפת ובמקומות נוספים מסומנים בתי יהודים בצלבי קרס, ועוד ועוד.
האנטישמיות אינה דבר חדש. היא קיימת מקדמת דנא עוד מהמן הרשע ועד ימינו אנו. הוגים רבים ניסו לעמוד על שורשיה; כיצד זה אומה קטנה (היהודים היום מוערכים בכ-15 מיליון איש בלבד, שהם כ-0.02% מאוכלוסיית העולם) כה נרדפת. בכל תקופה מוצעים הסברים שונים למניעיה של האנטישמיות, אך תופעותיה תמיד דומות. גם לאנטישמיות "בעידן הנאורות", שבו אנו נמצאים כיום, יש הנותנים הסברים רציונליים רבים, אך עצם הניסיון להסביר אותה באופן רציונלי, ולא כתופעה מעולם הנפש או החברה, טומן בחובו גרעין אנטישמי, כאילו יש לכך הסבר לוגי.
כיום, לאנטישמיות פנים רבות; החל בקריאות לרצח יהודים, וכלה בהערות פוגעניות ומכלילות. האנטישמיות מתבטאת גם בהתקפות על מדינת ישראל, במאבק בציונות, ומסוות כתרומות לארגוני "זכויות אדם" המצהירים על מאבקם בכיבוש. זאת ועוד, גם הדרישה מישראל לנהוג במלחמותיה בסטנדרט מחמיר יותר מהחוק הבינלאומי, ולאמץ דפוסי התנהלות מחמירים יותר מאלו של יתר האומות, היא ביטוי של אנטישמיות. מעבר לכך, יש גם "אוטו-אנטישמיות" – ניכוס של ערכים אנטישמים על ידי יהודים – זהו נושא רחב בפני עצמו. בפועל, אפשר לדון רציונלית רק במניעים של התפרצות האנטישמיות בנקודת זמן מסוימת, אך לא במניעיה האובייקטיבים.
להתפרצותה של האנטישמיות בזמן זה ניתנות סיבות רבות: האנטישמיות, שהשתרשה באירופה שנים רבות, נטועה עמוק בתרבויותיהם של עמים מסוימים, ומתפרצת בכל הזדמנות הנראית לגיטימית לכך. למשל, התקוממות במסווה של מאבק כנגד "פשעי המלחמה" שעושה ישראל, לטענתם; המאבק בן מאה השנים שיש לציונות עם העולם הערבי; ההרס שעושה ישראל בעזה; עמדות הכוח שתופסים יהודים רבים בעולם; ועוד כהנה וכהנה תירוצים לרוב.
את האנטישמיות עצמה כנראה לעולם לא ניתן יהיה לעקור, אך אפשר להילחם בהופעותיה. הכלי המרכזי לכך הוא עוצמה. כאשר אנו חלשים, אנו נרדפים; וכאשר אנו חזקים אנו מגונים. אין רע בלהיות מגונה, ואין לחשוש מכך אם העוצמה מחזקת את הרתעתו ואת כוחו של העם היהודי. על עוצמתו של העם היהודי לבוא קודם כל ממקום של ביטחון בצדקת הדרך, בזכות קיומנו, ממקום לא מתחנף, ולא מתנצל – ולוחם. הדבר נכון הן ברמה הלאומית ובן ברמת הפרט. אין חילול השם נורא יותר מאשר לראות אדם בעל זהות יהודית מקבל מהלומות בניו-יורק, בעיר בעתיקה בירושלים או בלונדון, שאיננו משיב מהלומה שערה. אין דבר שיותר מעורר את בלוטות הדם של שונאינו מאשר לראותנו מתנצלים, ומבקשים את אישור האומות להתנהגותנו – למעשה, להילחם על קיומנו.
על המלחמה בתופעות האנטישמיות לבוא ממקום של עוצמה ושל לוחמנות, ולא ממקום של הבנה ושל חיפוש אשרור. ממקום של גיוס ושל קירוב אוהבינו מבין האומות – ויש רבים כאלה, ולא ממקום של ריצוי. צו השעה במדינת היהודים הוא להשלים המלאכה עד תום במלחמה הנוכחית בעזה, ואולי אף מעבר לה – שיראו וייראו שונאינו שבגבולנו, ושרחוקים מגבולנו. וצו השעה לכל יהודי בגולה – לדעת להגן על גופו, על משפחתו, ועל קהילתו בעצמו.
גבורתם של אנשי מצדה הייתה בהעדפתם חירות על פני מוות. גבורתנו היא בהעדפתנו חיים ובמלחמתנו עליה עד מוות. מוסר אדונים ולא מוסר עבדים.
הכותב הוא מנכ"ל "מלאכת מחשבת, יזמות ואסטרטגיה", מחבר הספר "להבקיע מאה שערים" ומחבר שותף של הספר “Striking Kosher Gold”