סוכת המחאה || המחאות הגדולות בעולם

בצלו של חג הסוכות תשפ”א שיהפוך לסמל של אחת המחאות הבולטות בישראל על זכות ההפגנה, ‘ביזנעס’ מגיש לכם טעימה מהמחאות הגדולות בהיסטוריה העולמית • מחאת האימהות, תקופת נאומי הכיכרות, האדם היחיד שעצר את הטנקים בשנות ה-90 והעולם שעמד נדהם מול אלפי הרוגים שכל חטאם היה בכך שהעזו למחות • אלה תולדות המחאה

הפגנת המיליון נגד גיוס לצה"ל ב-2014, ירושלים | צילום: אלי סגל, מקור: ויקיפדיה - ברישיון: https://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0/deed.en

הזכות להפגין שעמדה בראש מעייניהם של המחוקקים כבר בגל הראשון של הקורונה, נתונה עכשיו תחת ויכוח אינסופי. משמאל יצדדו במתן הזכות להביע מחאה לגיטימית ודמוקרטית ומימין יזעקו חמס על המשך ההדבקה ועל שלטון היועץ המשפטי שמעודד את המפגינים.

נדמה שאפילו אם תתמקדו רק במדינת ישראל על כ-9 מיליון תושביה, אם תעשו סקר רחוב מהי ההפגנה הגדולה ביותר בכל 70 שנות המדינה, תקבלו אוסף נרחב של תשובות. המבוגר יספר על הפגנת הענק בכיכר ציון נגד הסכם השילומים שנערכה בשנת 1952. השמאלני המבוגר יתלהב מההפגנה שארגנה תנועת “שלום עכשיו” נגד מלחמת לבנון הראשונה בכיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין) בעקבות טבח סברה ושתילה. השמאלני המעודכן יותר ינופף בהפגנה בעד הסכמי אוסלו בתאריך הידוע 4.11.95 שבסיומה נרצח ראש הממשלה, יצחק רבין. ואילו שמאלני מפונפן יותר ייזכר במחאת האוהלים של ליף ב-2011, או בהפגנות בלפור העכשוויות.

250/200 סייד בר + קובייה בכתבה

הימני המצוי יצביע על ההפגנה הגדולה בכיכר ציון נגד יצחק רבין והסכם אוסלו ב’ ב-1995. עוד קצת ימינה לכיוון הכיפות הסרוגות תיפגשו בהפגנות המחאה נגד ההתנתקות הידועה שבהן היא ‘השרשרת האנושית מגוש קטיף לכותל המערבי’, ואילו החרדי לא יבין מה השאלה: “בטח שעצרת המיליון נגד גיוס בני ישיבות בשנת תשע”ד היא הגדולה ביותר. בכיכר רבין בכלל לא נכנסים כל כך הרבה אנשים”.

בתקופה האחרונה השיח הציבורי עוסק רבות בזכות ההפגנה והמחאה. מתנגדי נתניהו שלא הצליחו להורידו מהשלטון באמצעות הקלפי לאחר שגנץ חבר אליו כראש ממשלה חליפי, החליטו לנקוט נגדו בהפגנות – אמצעי שהוכיח את עוצמתו בארץ ובעולם, הפיל משטרים ושינה סדרי עולם. מפגיני בלפור – בכינויים החדש – קיבלו למרות הקורונה המשתוללת בישראל רוח גבית משני אנשי שלטון חזקים המחזיקים בעמדות משפטיות: ד”ר אביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה שלדעת רבים הפך את תפקידו לשלטון יחידני-מלוכני-מונרכי כמעט על גבול הדיקטטורי, ושר המשפטים אבי ניסנקורן שעל פי פרסום של אראל סגל בדיקה משטרתית שהייתה תלויה נגדו כשלוש שנים, נסגרה בחשאי בזמן כניסתו לתפקיד.

את ההמשך כולנו יודעים: המגזר החרדי שנפגע שוב ושוב מהסגרים הנקודתיים נגדו, גזל את החנית מרודפיו וארגן הפגנות בכל הארץ בערבי ומוצאי ראש השנה ויום כיפור, כדי שכל מי שנוסע לרבו יוכל לחזור בשקט הביתה בלי לחשוש שיחטוף קנס על ידי שוטר בתואנה של הפרת הסגר.

היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט | צילום: משרד המשפטים

למעשה, ימיה של המחאה וההפגנה כימי עולם. כאשר נח נכנס לתיבה, התקוממו בני דורו והתארגנו במחאה לשבור את התיבה שבנה. רק נס שמימי ששיגר אליו דובים ואריות שמר עליו מפני המוחים. גם דור הפלגה היה סוג של הפגנת מחאה.

הפגנות ומחאות הן דרך להביע אי שביעות רצון מהמצב הקיים בתקווה לשינוי. ההיסטוריה היהודית וגם זו הכללית מנוקדת בהפגנות ומחאות ובמובן מסוים ההפגנה מהווה גם את המימוש הפשטני של חופש הביטוי. בימים בהם אנו יושבים בבית מסוגרים בסגר, זה הזמן לצאת לסיור וירטואלי בין כיכרות, הפגנות ומחאות ששינו סדרי עולם.

מהפיכת אוקטובר

נפתח בביקור במיידן נזאלז’נוסטי – כיכר העצמאות. הכיכר המרכזית בקייב בירת אוקראינה. מדובר באחד הכיכרות עם ההיסטוריה הארוכה בעולם. הכיכר הוקמה אי שם בתחילת המאה ה-19 אז הוחלט לקרוא למקום ‘כיכר חרשצ’אטיק’ על שם הרחוב הראשי שחוצה אותה והמקום הפך לאחד ממרכזי המסחר של קייב. עשרים שנה קדימה ובסמוך לכיכר נבנה בנין מועצת העיר בכיכר, או אז שמה הוחלף ל’כיכר הדומה’ (לא הכיכר האדומה המוסקבאית!).

בתחילת המאה ה-20 לאחר המהפכה הסובייטית, הוחלף שמה של הכיכר ל’הכיכר הסובייטית’ וכעבור כמה שנים קדימה השם מוחלף ל’כיכר קלינין’ על שמו של מיכאיל קלינין, יושב-ראש הסובייט העליון של ברית המועצות. במהלך מלחמת העולם השנייה חרבה הכיכר כמעט לחלוטין.

אחרי מלחמת העולם השניה הכיכר שוקמה, אך רק בשנת 1977 היא מקבלת את שמה החדש ‘כיכר מהפכת אוקטובר’. כאשר אוקראינה קיבלה את עצמאותה בשנת 1991, לאחר נפילת ברית המועצות, הוחלף שמה לשם הנוכחי המנציח את האירוע.

כיכר מיידן בהפגנה בשנת 2004 צילומסך מתוך www.retroua.co

ובהתאם למספר השמות, כמות המהפכות. ההפגנה הראשונה המתועדת בכיכר התרחשה בשנת 1990 אז הפגינו בה סטודנטים שדרשו וגם קיבלו את התפטרותו של ראש ממשלת אוקראינה ויטלי מסול. עשור לאחר מכן הפגינו האוקראינים במקום בראשות תנועת אוקראינה ללא קוצ’מה שדרשה לראות את לאוניד קוצ’מה נשיא אוקראינה מתפטר מתפקידו.

הפרסום הגדול של הכיכר התרחש בסוף שנת 2004 במהפכה הכתומה בטענות של שחיתות מסיבית, הפחדת מצביעים וגניבת קולות בזמן הבחירות לנשיאות. הפגנות ענק היו בכיכר גם בשנים 2007 ו-2009 במשברים פוליטיים. בסוף 2013 החלו הפגנות בכיכר נגד הסכם כלכלי עם האיחוד האירופי. ההפגנות המשיכו עמוק בשנת 2014 ונקראו יברו מאידאן – כיכר האירו. במהלך ההפגנות נהרגו בכיכר וסביב לה 125 איש. בסופו של דבר, השלטון במדינה הוחלף בעקבות ההפגנות הסוערות.

דורשות תשובות

כיכר וותיקה עוד יותר נמצאת בבואנוס איירס, ארגנטינה. מדובר בכיכר דה מאז’ו (כיכר מאי). ראשית הקמתה נעוץ במאה ה-16 אז הכריז מייסד העיר בואנוס איירס – אדם בשם חואן דה גאראי – על הכיכר שבה יוכלו תושבי העיר להביע את דעותיהם. בכיכר לא היו הרבה הפגנות ומחאות אולם הפגנה אחת היא המוכרת ביותר של הכיכר.

היה זה בשנת 1977 בתקופה בה שלטה בארגנטינה החונטה הצבאית. קבוצת אמהות שבניהן נחטפו, נרצחו והועלמו על ידי השלטון החלה להיפגש בכיכר כדי לדרוש תשובות, למרות האיסור על  התכנסות של למעלה מ-3 אנשים ביחד. מדי יום חמישי התכנסו בכיכר כמה מאות אימהות, בתחילה ללא הכרה של התקשורת. בהמשך כאשר התנהלו משחקי ספורט עולמיים בארגנטינה, התקשורת העולמית החלה לתת למחאה ביטוי. המפגשים המשיכו גם לאחר שהשלטון הצבאי העלים שלוש ממייסדות התנועה. הנותרות עדיין המשיכו להיפגש ולהפגין בשקט. בסופו של דבר, ההפגנות לא השיגו את מטרתן המוצהרת. שלטון החונטה הצבאי נפל ב-1983 אולם עד היום נעדרים כ-30 אלף מאותם אלה שנעלמו בין השנים 1983-197.

הצעיף הלבן של אמהות פלאזה דה מאיו, צבוע על הרצפה בבואנוס איירס, ארגנטינה. תמונה שצולמה על ידי משתמש בבלוג http://b612-blog.com , ויקיפדיה

המורד האלמוני

מארגנטינה נקפוץ אל מקור הקורונה – סין. הכיכר הידועה ביותר בסין יושבת במרכז בייג’ינג, על פתח הכניסה לעיר האסורה ונקראת על שמה, טיאן-אן-מן ‘שער השלווה השמיימי’. הכיכר נבנתה והורחבה בשנות ה-50 של המאה ה-16. בארבעת העשורים האחרונים, התרחשו בה הפגנות ומחאות שעיצבו את דמותה של סין. מדובר בכיכר רחבת ידיים היכולה לאכלס בקלות מיליון איש, ולטענת רבים הכיכר היא השנייה בשטחה אחרי הכיכר האדומה במוסקבה. ממדיה כ-900 מטר על כ-500 מטר (רק לשם השוואה, כיכר רבין – כולל הרחובות המקיפים אותה – היא בסך הכול כ-150 על 200 מטר).

בשנת 1976 התארגנה בכיכר הפגנת מחאה ספונטנית בעקבות מותו של ראש הממשלה הסיני ג’ואו אנלאי שכיהן בתפקידו כשלושה עשורים. המפגינים שהיו אלפים בודדים ביקשו להביע את רחשי ליבם ואת אבלם על ראש הממשלה, אך השלטון ראה בהתארגנות מחאה כנגדם ושלח מיליציה חמושה שתקפה את המפגינים באש חיה ובאלות. אלפי מפגינים בלתי חמושים נהרגו ונפצעו, חלקם אף נלקחו ללשכת הביטחון שם הוצאו להורג ללא משפט.

המחאה הגדולה ביותר בכיכר התרחשה בשנת 1989, סטודנטים פרו-דמוקרטיים ערכו הפגנות מחאה בדרישה להרחבת הרפורמות במקביל למחאה והפגנה של קבוצות אשר סברו כי הרפורמות מוגזמות. מה שחיבר בין שתי הקבוצות הייתה ההתמקדות בשחיתות בצמרת המפלגה, בשלב מסוים מילאו את הכיכר יותר ממיליון איש.

השלטון בתחילה הגיב באיפוק וברפורמות קוסמטיות, אך המחאות לא נרגעו. באותה תקופה ביקר בסין מיכאיל גורבצ’וב, מנהיגה האחרון של ברית המועצות והעיתונאים הרבים שביקרו בעיר, סיקרו באופן אוהד את המפגינים ודרישותיהם.

כאשר הרוחות לא נרגעו, החליטו ראשי המפלגה הקומוניסטית וזקניה (אנשים שפרשו מהנהגת המפלגה אך עדיין ניהלו אותה מעמדות כוח שונות) להשקיט את המחאה בכוח. לכיכר נשלחו יחידות של הצבא עם טנקים ושלטון צבאי הוכרז בסין. ברחובות שסביב לכיכר הצבא נתקל במחסומים שהציבו המפגינים ובמקום התחוללו קרבות עם הרוגים ופצועים. המספר הרשמי של ההרוגים לא פורסם עד היום והוא שמור כסוד צבאי, אולם הצלב האדום מנה אז כ-2,600 הרוגים ואלפי פצועים.

בשנת 2017 פורסם מכתב של מי שהיה שגרירה של בריטניה בסין באותם ימים, שתיעד בכתב את הזוועות בהפגנות הסטודנטים בבייג’ינג. לטענתו בהפגנות נהרגו כ-10,000 איש ונפצעו עשרות אלפים.

התמונה המפורסמת ביותר מאותם אירועים הייתה של אדם החוסם בגופו טור של טנקים בדרך לכיכר. התמונה צולמה ב-5 ביוני 1989 ועל פי האגדה האיש עמד במקומו כמחצית השעה עד שנמשך מהמקום על ידי מפגין נוסף. בשלב כלשהו ‘המורד האלמוני’ טיפס על צריח הטנק והתווכח עם החייל שניצב שם. זהותו של האיש בצילום לא נתגלתה עד היום. כעשור לאחר ההפגנות הגדיר מגזין ‘טיים’ את ‘המורד האלמוני’ כאחד ממאה האנשים המשפיעים ביותר במאה ה-20.

תוצאות ההפגנות בכיכר טיאן-אן-מן לא היו מיידיות. קריסת הקומוניזם בברית המועצות ובמזרח אירופה שהתרחשה בתקופה שלאחר מכן גרמה לעולם המערבי להתייחס בחשדנות לשלטון הסיני ואף הוכרז על אמברגו נשק לסין. ההפגנות האלימות בכיכר נשארו כפצע פתוח בסין. כ-30 שנה לאחריהן טענו במפלגה הקומוניסטית כי האירועים “חיסנו את סין נגד תהפוכות”. אולם למרות זאת ולמרות ההתקרבות למערב, עדיין שולטת צנזורה חזקה בסין והפחד של המפלגה מפני התקוממות אזרחית אוסרת פעילות מחאה ברמה הלאומית. כיום כלכלת סין היא מהגדולות בעולם בפרמטרים רבים בעקבות רפורמות רבות שהונהגו במדינה במשך השנים לאחר המהומות.

כיכר טאיינמנן | צילום DF08, ויקיפדיה

הסתיו האירופי

שנת 1989 בה התרחשו המאורעות בכיכר טיאנאנמן, הייתה שנת מפנה במזרח אירופה. העם שמאס בשלטון הקומוניסטי הפגין ברחובות – בדרך כלל באופן לא אלים – והשיטות האלימות לפיזור ההפגנות רק הגבירו את להבות המחאה. בגרמניה יצאו מאות אלפים לרחובות והפילו את חומת ברלין. בצ’כוסלובקיה החלה מהפכת הקטיפה במהלכה מודחת הממשלה הקומוניסטית והמשטר הקומוניסטי ברפובליקה הצ’כית התפורר לגמרי, בלא שנורתה ירייה אחת. לעומת זאת ברומניה המשטר הקומוניסטי נופל באותה שנה תוך אלימות רבה שבסופה נשיא רומניה ניקולאה צ’אושסקו מוצא להורג יחד עם אשתו.

המהפכות במזרח אירופה כונו בשם ‘סתיו העמים’. מקור השם נטוע כ-140 שנה קודם לכן בסדרת מהפכות ומלחמות דמוקרטיות שאירעו ב-1848 וכונו בשם ‘אביב העמים’. התפוררות הגוש הקומוניסטי החל במחאה לא-אלימה בפולין, המשיך, כאמור לגרמניה המזרחית ולצ’כוסלובקיה, ובהמשך גם להונגריה ולבולגריה עד להתפרקות ברית המועצות כולה וסיום המלחמה הקרה.

חלום משחרר

הפגנות ומחאות היוו מאז ומעולם את הדרך לשינוי הדעות השולטות במדינה או הפיכת השלטון כולו. ובכל מדינה ניתן להצביע על המחאה המסוימת ששינתה את סדרי עולם. כך למשל הגיעה לשיאה בחודש נובמבר 1969 המחאה נגד מלחמת וייטנאם בארה”ב. שש שנים קודם לכן באוגוסט 1963 נערך ‘המצעד לוושינגטון למען תעסוקה ושוויון’, בו השתתפו בין 200 ל-300 אלף מפגינים רובם אפרו-אמריקנים. בהמחאה זו נשא לוחם זכויות האדם מרטין לות’ר קינג על מדרגות אנדרטת לינקולן את נאומו המפורסם ‘יש לי חלום’. הנאום היה לרגע מעצב בתולדות התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית, ולמאבקם של השחורים בארצות הברית, ונחשב לאחד הנאומים הטובים והידועים ביותר בהיסטוריה. 5 שנים מאוחר יותר שילם קינג בחייו ונרצח בידי מתנקש.

מרטין לות’ר קינג לאחר נאומו יש לי חלום | מקור: https://www.mcasiwakuni.marines.mil/

 

870/135 ליינר ארטקל 2

האביב הערבי

העולם הערבי לעומת שאר חלקי העולם, התעורר מאוחר יותר להתקומם כנגד המנהיגים הדיקטטורים שרדו בעם. אולם גם בכלל זה יש יוצאים מן הכלל, אחת מהם היא המהפכה האיראנית בה יצא העם להחליף שלטון פרו-מערבי בשלטון אסלאמיסטי. המחאה החלה ב-1978 בסדרת הפגנות קטנה שלא דוכאה באלימות על ידי המשטר בין היתר בגלל לחצים שהפעיל הממשל בארצות הברית בראשות ג’ימי קרטר.

אי דיכוי המחאות הקטנות, הובילה להתקוממות ענק. בסוף השנה יצאו לרחובות כמעט 2 מיליון איש חלקם הגדול בכיכר אזאדי בטהרן. בתחילת 1979 עזב השאה מוחמד רזה פהלווי את איראן ויצא לגלות. לאחר שבועיים של כאוס נחת באיראן האייתוללה רוחאללה ח’ומייני שיצר את הרפובליקה האסלאמית כאשר הוא עומד בראשה כמנהיג הרוחני.

מפגינים מציתים מרכול בעומאן, בפברואר 2011, בצל גל המחאות שטפו את העולם וזכו לכינוי ‘האביב הערבי’ | צילום: Pranav21391 מקור: ויקיפדיה

שלושה עשורים מאוחר יותר החלו סדרת הפגנות, מחאות ומעשי אלימות בעולם הערבי שקיבלו את הכינוי ‘אביב העמים הערבי’. ההמונים שיצאו לרחובות דרשו את ראשם של ראשי המשטרים הדיקטטורים ובחלק מהמדינות העם אכן הצליח להעיף את השלטון ממקומו, אף לא קיבל בתמורה דמוקרטיה אלא תוהו ובהו, מלחמת אזרחים או שלטון דיקטטורי מעט שונה.

מרבית החוקרים טוענים כי בתוניסיה החלה תקופת המהפכה בעולם הערבי. המהומות בתוניסיה החלו כאשר רוכל רחוב בשם מוחמד בועזיזי הצית את עצמו לאחר שבעירייה המקומית ביזו אותו. כעבור 18 יום מת בועזיזי מפצעיו כאשר במקביל סטודנטים צעירים הפגינו נגד השלטון, השחיתות והאבטלה במדינה.

אפקט הדומינו גרר אחריו בשנים שלאחר מכן  שתי מהפכות במצרים ובתימן, מלחמת אזרחים בלוב ובסוריה לצד הפגנות מחאה גדולות שנערכו בין היתר באלג’יריה, בירדן, במרוקו, בעיראק, בכווית ובסודן. הפגנות המחאה לוו בשביתות, בצעדות ובעצרות. בחלק מהמדינות בוצעו רפורמות שלטוניות שונות ובחלקם דאג השלטון להוזיל את מחירי מוצרי מזון או הדלק כדי שהעם ירגיש שקיבל משהו. חוקרים ופרשנים רבים סבורים, כי במבט לאחור ‘אביב העמים הערבי’ נכשל והעם ערבי עדיין לא בנוי לשלטון דמוקרטי. (כאן ראוי להוסיף, כי ערביי ישראל הם כמעט היחידים במזרח התיכון שמקבלים חיים דמוקרטיים מלאים. בשיחות סגורות הם מביעים התנגדות להעברתם לשלטון הפלסטיני. ד”ש).

צדק חברתי

אחת מהמחאות במדינת ישראל ששינו את פני ההיסטוריה החלה מאדם אחד בשם מוטי אשכנזי. האיש שהיה מפקד מעוז בודפשט בזמן מלחמת יום כיפור, נטל שלט קרטון, התייצב מול קריית הממשלה וקרא לשר הביטחון, משה דיין, להתפטר מתפקידו. היה זה בתחילת פברואר 1974 כאשר אנשי המילואים ששרתו במלחמה שוחררו לביתם. תוך שבוע הפכה מחאת היחיד של אשכנזי להפגנות סוערות עם אלפי מפגינים, שעמדו והפגינו בחורף הסוער של תשל”ד.

מוטי אשכנזי בהקמת מפלגת צדק חברתי, 2019 | צילום פלאש 90

לאחר קביעת וועדת אגרנט כי אנשי הצבא הם שאחראים למחדלי המלחמה ואילו הדרג המדיני לא קיבל הערה פרסונלית, התגברו ההפגנות ובסופו של דבר התפטרה מתפקידה ראש הממשלה גולדה מאיר. שר הביטחון משה דיין לא התפטר באופן רשמי, אך לא השתתף בממשלת רבין שהוקמה לאחר התפטרות מאיר ולא קיבל תפקיד שר.

מוטי אשכנזי, בן הלמעלה מ-75 הקים בשנת 2019 את מפלגת צדק חברתי. לא שמעתם עליה מספיק, אולי חבל – אולי לא. לעולם לא נדע.

העם דורש קצבה

גל מחאות בולט נוסף בתולדותיה של מדינת ישראל הוא ‘אירועי ואדי סאליב’ שהחלו בחיפה ביולי 1959. המחאות היו גל של מרי חברתי נגד קיפוח ואפליה על רקע עדתי של המזרחים, נוכח עוני ומצוקה קשה של העולים שלא טופלו על ידי הממסד האשכנזי של מפא”י ששלט במדינה באותם ימים.

המהומות החלו לאחר שסבל פשוט בשם עקיבא אלקריף נורה על ידי שוטרים במהלך תקרית קטנה. שמועות (לא נכונות) על מותו של אלקריף הציתו גל של מהומות אלימות. המשטרה ניסתה לפזר את המפגינים בכוח, 13 שוטרים ו-2 מפגינים נפצעו. ההתנהגות האלימה של המשטרה הגבירה את הלהבות והמהומות האלימות התפשטו בכל רחבי ישראל בעיקר ביישובים בהם רוכזו העולם מארצות ערב. הממסד המפ”איניק האשים את העולים באלימות ואף דרש מהמשטרה הפעלת כוח רב יותר.

סביר להניח שמרבית מקבלי קצבאות הילידים כיום לא יודעים את העובדה שיסודות הקצבאות הונחו באותם ימים, כחלק מהסקת המסקנות מהאירועים האלימים ומטענות העוני והמצוקה. בספטמבר 1959 הונהגו לראשונה קצבאות ילדים ששולמו למשפחות בעלות ארבעה ילדים ומעלה.

צאו והפגינו

המגזר החרדי יצא גם הוא להפגנות ענק במשך 70 שנותיה של מדינת ישראל, אולם מעטות היו הצלחותיהן של המחאות. כך למשל הפגנת החצי מיליון נגד בית המשפט העליון שהתרחשה בשנת תשנ”ט לא עצרה את הדיקטטורה השיפוטית שהנהיג השופט אהרון ברק. גם עצרת המיליון נגד גזירת גיוס בני הישיבות שהייתה בשנת תשע”ד לא השיגה את מטרתה. עשרה ימים לאחר קיום העצרת, אושרו בכנסת, ברוב גדול של חברי הקואליציה, החוקים העוסקים בעידוד גיוסם של בני ישיבות. ועד היום חוק הגיוס נגרר מממשלה לממשלה.

הפגנת החרדים הראשונה, תשי”ג | מקור: הארכיון הציוני המרכזי

מאידך, המאבק נגד גזירת גיוס בנות לשירות לאומי שהתרחש בשנת תשי”ג כן השיג את יעדיו. בנוסף, מרבית ההפגנות נגד ניתוחי מתים, חפירות קברים, חילולי שבת ונושאי דת שונים השיגו רק יעדים חלקיים ואת מרבית ההבנות השיגו חברי הכנסת החרדים בשתדלנות עתיקת יומין. המגזר החרדי מכיל קשת רחבה של אופני מחאה – ממחאות שכוללות הצתת פחים ופעולות שנחשבות אלימות ועד מחאה שקטה ביותר, כשהמשותף לכולם הוא המחאה כנגד חילול שם שמים.

 

Inner 620/130

מומלץ עבורך

כתיבת תגובה