פוליטיקה, תקציבים וכתף חרדית: כלכלת הבחירות של ביבי

הדרישה הכלכלית של יהדות התורה, התשובה המפתיעה של נתניהו והחרטה שהובילה לקשר הדוק בין ראש הממשלה בנימין נתניהו למפלגות החרדיות עד היום • העיתונאים יואב קרקובסקי ויעקב פלבינסקי עם כל התשובות על הקשר המיוחד שנטווה, על הדרך שסלל מנחם בגין ועל המרחק הרב בין ראש הממשלה הנוכחי לשמירת המסורת • מאמר שפורסם לראשונה במעריב סופהשבוע עם תוספות ייחודיות ובלעדיות לגולשי 'ביזנעס'   

השלטון ניצח. נתניהו עטוף בטלית, ב'מרכז הרב' בירושלים | צילום: אהרן קרון, פלאש 90

ליל התקציב בחורף 1996 היה אחד הלילות הסוערים בממשלתו של בנימין נתניהו. נתניהו, אז ראש ממשלה צעיר, נדרש להעביר את התקציב הראשון שלו כראש ממשלה, והנציגים החרדים פצחו במשבר קואליציוני. ראשי יהדות התורה הגיעו לדיון עם ראש הממשלה ובפיהם דרישות תקציביות שלא היו מקובלות עליו. נתניהו, שנבהל מהדרישות, אמר לחרדים כי זה פורץ את מסגרת התקציב וכי הדרישות לא מקובלות. "לא אכנע לסחטנות", הוא אמר. הפגישה התפוצצה.

יועציו של ראש הממשלה נרעשו. זמן כל כך קצר לאחר הרכבת הממשלה, ובמשבר הראשון – כבר קיימת סכנה לקיומה של הממשלה? אחד מהם נכנס לנתניהו ואמר לו: "הכסף הציבורי זה המוצר הזול ביותר לפתירת משברים. שנים חלמנו להגיע לאקווריום של משרד ראש הממשלה, ובגלל מחלוקת שאפשר לפתור בקלות, תפיל את ממשלתך"? דבריו של היועץ התקבלו על ידי נתניהו שהסמיך אותו לטלפן בבהילות לחה"כ מאיר פרוש מיהדות התורה, והדיון במשבר התחדש ונפתר.

על האנקדוטה הקטנה הזו נבנתה מערכת היחסים של נתניהו והחרדים. האחרונים למדו את מנגנון ההפעלה של נתניהו, את הרצון שלו לשרוד ולשמור על שלטונו, בכל מחיר. גם אם המשמעות היא לפעול בניגוד לעמדה האישית שלו או של תנועת הליכוד.

נתניהו, בהיותו קפיטליסט מוצהר, מתנגד להעלאת תקציבים ודוגל בצמצום התקציבים כדי לעודד תעסוקה. הוא גם הוכיח זאת היטב כשכיהן כשר אוצר. כחלק ממדיניות השוק החופשי שהובטח לו בתמורה לנטילת תפקיד שר האוצר בממשלת שרון, ביצע נתניהו קיצוצים דרסטיים בקצבאות הילדים שפגעו קשות במגזר החרדי. עם השנים, לאחר השיעור המטלטל שעבר בלשכת ראש הממשלה, הבין נתניהו כי אידיאולוגיה לחוד וממשלה יציבה לחוד. הבחירה הייתה בשלטון.

יותר שאלות מתשובות

 אבל מה שמוסבר לעיתים כשמדובר בנתניהו ורצונו לשרוד מבחינה פוליטית, מעלה תהיות כשמדובר בחרדים ובנאמנותם הבלתי מסוייגת אליו בכל מחיר. החרדים מעולם לא השלימו עם המציאות הציונית. גם כשהיו שותפים מלאים בממשלות ישראל, המטרה הייתה להשפיע מבפנים ולא להיות חלק אינטגרלי מהממשלה. אבל למרות שההצטרפות החרדית לממשלות ישראל 'נכפתה' עליהם במידה מסוימת, נראה שעם הזמן הלכו הגבולות והיטשטשו עד כדי הפיכת הכנסת למקום נחשק בעיני חרדים רבים.

השאלה היא  מה גרם לחרדים לראות בנתניהו המנהיג האולטימטיבי של מדינת ישראל. כיצד הפך מקצץ הקצבאות מבלפור, המנהיג הקפיטליסטי שתומך בתקציבים נמוכים כדי לעודד תעסוקה, ליקיר החרדים תלויי הקצבאות? כיצד הוא הצליח לשכנע את הציבור הזה שהוא מחובר למסורת בזמן שנישא בשנת 1981 לאישה שהתגיירה בגיור קונסרבטיבי? מה מבדיל אותו מיאיר לפיד שהיה שותף מלא שלו בין השנים 2013-2015? מה עומד מאחורי קמפיין "נתניהו זה טוב ליהודים" שהונע בבחירות 1996 על ידי חסידות חב"ד ומומן באמצעות הנגיד החב"די יוסף יצחק גוטניק?

נדמה שהשאלות, לפחות בכינון היחסים בין נתניהו לחרדים, מרובות מן התשובות. עם זאת, ננסה לרדת לעומק הקשר ההדוק שמתקיים בין המעון בבלפור למקבלי ההחלטות בפוליטיקה החרדית.

כיצד מרפדים

במרבית ממשלות ישראל טעמו הנציגים החרדים את טעמם המר של ספסלי האופוזיציה. הראשון שזיהה את הפוטנציאל בשותפות עם החרדים, היה מנחם בגין המנוח. עם מעט קבלות מעשיות בתחום הדת והרבה מאד הצהרות חמות על המסורת היהודית וחשיבות השימור שלה כמורשת העם, הצליח הנואם המחונן לשבות את ליבם של החרדים והדתיים.

בדיוק כמו שהיה אשכנזי וידע לדבר אל הציבור המזרחי, בגין היה חילוני שידע לדבר אל הדתיים. הוא ידע בדיוק מה הם רוצים לשמוע – והם רצו אחריו. ניתן לומר כי בגין היה הראשון שפיצח את השיטה להרכיב ממשלה נוחה עם חרדים, ואפילו הרעיף עליהם תקציבים ופטורים מגיוס, העיקר להגשים את המטרה הנעלה של שלטון הליכוד.

כתוצאה מכך, נשמתן של המפלגות החרדיות נקשרה בעבותות אל תנועת הליכוד שראתה בחרדים שותפים נוחים לכינון קואליציה יציבה. השותפות הזאת החזיקה מעמד גם בהמשך עם ממשלות שמיר, אולם זו לא הייתה שותפות דומה לימי בגין. בעוד שבגין עשה כל מאמץ 'לרפד' את החרדים ולנאום בשבח המסורת, כולם ידעו ששמיר סלד מהחרדים. הם חזרו לגן העדן הקואליציוני רק עם עלייתו של בנימין נתניהו לכס השלטון.

מחיר השותפות

נתניהו מבין שהוא זקוק לשותפים פוליטיים שלא מאיימים עליו. שלא שואפים להגיע לראשות ממשלה. השותפות עם אהוד ברק שהיתה מוצלחת למדי, כמעט התפוצצה כשנתניהו קלט שברק מנסה לרשום הישג מדיני מול האמריקנים מאחורי גבו. עם ליברמן התפוצצה השותפות כמה פעמים. אפילו כשרצו יחד, אחרי בחירות 2013 בליכוד-ביתנו, ליברמן נטש, כי רצה למצות את כוחו באופן עצמאי. השותפות עם יאיר לפיד ונפתלי בנט לא עלתה יפה בעיקר בגלל השאיפות של השניים, כל אחד בנפרד – להגיע לכסא ראש הממשלה.

החרדים, בניגוד לאחרים, לא שואפים להגיע לראשות הממשלה. הם מסתפקים באספקת הצרכים שלהם. נתניהו כבר נכווה ממי שראו את עצמם משיחים וכפו עליו להקים ממשלה ללא חרדים. לכן, למרות הביקורת הציבורית מדי פעם על עבודות רכבת בשבת או הקמת גשר יהודית, נתניהו מוכן לשלם מחירים כבדים לטובת המשך שותפות ארוכת טווח עם החרדים. הוא למד את זה על בשרו.

 

את שותפיו הפוליטיים צריך נתניהו חלשים ותלויים בו. הנוסחה לקואליציה יציבה זו תרכובת של מפלגות קטנות וחלשות. החרדים מייצגים ציבור מוחלש, שזקוק לשולחן הממשלה כדי למצות את זכויותיו. נתניהו מכיר את הצרכים ומוכן לספק אותם. הוא יודע שכשהחרדים באים על סיפוקם הסקטוריאלי, הם הנאמנים ביותר.

יואב קרקובסקי ויעקב פלבינסקי | צילום: באדיבות המצולמים

נתניהו שמכיר את צאן מרעיתו היטב, יודע שבוחרי הימין סובלנים לדרישות החרדים, יותר מציבור בוחרי השמאל והמרכז. הימין האידיאולוגי הוא דתי שלא לומר חרדלי, והליכוד הפך בשנים האחרונות למפלגה מסורתית, שרבים מחברי המרכז בה חובשי כיפה או מנהלים אורח חיים מסורתי. בתנאים הללו – היחסים עם החרדים לא מהווים כניעה, אלא ריאל-פוליטיק, במחירים נוחים יחסית.

היועץ הפוליטי החרדי

מבחינת החרדים, שנים של שותפות הדדית בשל אינטרסים משותפים, ובראשם הרצון לשמר את היקפי הקצבאות לילדים ולעולם הישיבות, יצרו מצב שעבור הרחוב החרדי, נתניהו מושא להערצה שלא נראתה מעולם, למעט אולי בימי בגין. היו גם כמה גורמים שסייעו לתופעה, כמו למשל נאום "השפנים והחזירים" שנשא מנהיג הקהילה הליטאית, הגראמ"מ שך זצ"ל, ב-1990. הגראמ"מ שך, שהיה מדינית רחוק מהימין, פסל את השמאל לא בגלל אידיאולוגיה המדינית אלא בגלל הקיבוצים, בגלל אי אכילת כשר, בגלל אי כיבוד הצרכים הבסיסיים של החרדים.

מחוז הקיבוצים, שכונה ע"י הרב שך "מגדלי שפנים", היה הגדול והמשמעותי ביותר במפלגת העבודה. מאז כוחן של התנועות המיישבות במפלגה ובחברה, ובכלל בהרכבים של מפלגות מרכז-שמאל, פחת באופן דרמטי. אבל אם חיפשתם הסבר מדוע מדבר נתניהו על השמאל ומנסה לחבר כל מי שאינו בעל ברית פוליטי שלו לשמאל, נועד בעיקר לאוזניהם של השותפים הטבעיים, הימין האידאולוגי אבל בעיקר החרדים.

לחיבור הזה תרמה גם העובדה שש"ס דבקה בנתניהו, מה שהפך גם את הברית של המפלגות האשכנזיות עם נתניהו לחזקה יותר. טראומת אוסלו והחבירה של אריה דרעי לראש הממשלה יצחק רבין שנרצח, הובילה את ש"ס מעט ימינה והפכה אותה לבת ברית של הליכוד, ובעיקר של נתניהו. הקשר בין אריה דרעי לנתניהו נוצר והתעצם בתקופת ממשלתו הראשונה של נתניהו. דרעי היה היועץ הפוליטי הנאמן ביותר של נתניהו, האיש שאיתו רוקמים מהלכים וגם מוציאים אותם לפועל. מאז הם צועדים יחד.

מזוהים עם הרדיפה

נתניהו | צילום: קובי גדעון, פלאש 90

אחרי שמצב זה נוצר והחרדים הפכו למזוהים עם הימין, הבינו המפלגות החרדיות שאם הן מעוניינות בשיעורי הצבעה משביעי רצון, הן יהיו חייבות להצהיר אמונים לנתניהו בכל מחיר. הבוחרים שלהן אוהבים אותו.

ממשלתו הרביעית של נתניהו נפלה בגלל שני גורמים: האחד, קיצור לוח הזמנים המשפטי בתיקים שלו, אבל העילה הרשמית הייתה חוק הגיוס. ממשלתו החמישית לא קמה כתוצאה מהתעקשויות בזירה החרדית לא להגיע לשום פשרה בנושאי הגיוס, כאשר על התקציבים אפילו לא מדברים. את האשמה הפיל נתניהו רק על ליברמן. זו הייתה האופציה הנוחה ביותר לכולם. בבני הברית הנאמנים, החרדים, לא פוגעים. נתניהו יכול היה לחלק את האשמה ביניהם, אך הוא בחר רק בהאשמת ליברמן כשהוא מאמץ את התפיסה החרדית. למרות שעמדתו האישית תומכת במתווה חוק הגיוס שהביאה מערכת הביטחון, הוא בחר להפעיל לחץ דווקא על ליברמן. כך פועל נתניהו כלפי השותפים הנאמנים שהוא חפץ ביקרם.

הסיבות האפשריות לכך, כולל ההתעלמות הממושכת מצעדיו שנגדו את הרצון החרדי, נעוצות בהזדהות של הציבור החרדי עם הרדיפה האישית של נתניהו ותדמיתו כמנהיג עוצמתי וחזק. נתניהו מנהיג את הימין הישראלי כמעט רבע מאה בתחושת נרדפות. זה השמאל והתקשורת, ועכשיו גם הפרקליטות והמשטרה שרודפים אותו ואת בני משפחתו בכדי להפיל לכאורה את שלטון הימין. נתניהו מיצב את עצמו כמגן ארץ ישראל ותורת ישראל (למרות שבינו לבין התורה המרחק די רב). מה שהתחיל כמסרים כלפי חוץ, הפך ברבות השנים למסע שכנוע עצמי עד שהפך לאמת צרופה מבחינת נתניהו ומשפחתו.

גם הציבור החרדי רואה בתקשורת את אבן הנגף שלו, הוא חי בתחושה עמוקה של רדיפה בגלל הצרכים הפנים קהילתיים שלו ומגלה עניין רב בשלטון. אחוזי החרדים במסדרונות הכנסת גדולים בהרבה מחלקם באוכלוסייה, מה שמעיד על ההתעניינות שלהם במקום הזה. ככאלה, נתניהו הוא הפרזנטור הטוב ביותר לעוצמה, לנאומים מעוררי השראה ולמלחמה חזיתית ברדיפה ובתקשורת העוינת. כשמוסיפים לכך את ההתגמשות היחסית בענייני תקציבים, אין שותפות יעילה מזו. כל הצדדים מרוויחים.

כתיבת תגובה