שלא יהא יום ששוני ליום אסוני

בשבטים אינדיאניים מסויימים בארצות הברית ובקנדה, כמו שבט "מקה" (Makah) או "היידה" (Haida) היה מקובל טקס ה"פוטלטש" (Potlatch). בטקס זה היו שורפים באש גדולה זהב, בדים יקרים, עורות נדירים וחפצים רבי ערך. מטרת הטקס הייתה הפגנת עושר וכוח – ככול שיש ביכולתו של הפרט להעלות באש דברים רבים ויקרים יותר, כך הדבר מעיד על כך שחוסנו ומעמדו החברתי גבוה יותר.

אנו כבר בקרבת ל"ג בעומר, ובפתחה של עונת החתונות. בחברה החרדית אירוע החתונה הוא ממושך; החל משלב האירוסין, וכלה בשבע הברכות, והוא מגייס את כל כוחותיהם של ההורים ושל הזוג הצעיר. מלבד המתנות המוחלפות בין בני הזוג, מציאת דירה (בשכירות או בקנייה), ריהוט הדירה וכו', יש לממן, כמובן, גם את אירועי האירוסין והחתונה כשלעצמם.

למרבה הצער, החתונות מכבידות מאוד על משפחות רבות בציבור החרדי. למרות השמחה הרבה המלווה את אירוע החתונה, פעמים רבות האירוע חורג מן היכולת האמתית של משפחות הזוג הצעיר, ולעיתים הן מגיעות לידי התמוטטות כלכלית ממש. הדבר חמור שבעתיים במשפחות ברוכות ילדים. יש כמה מניעים הגורמים למשפחות לאבד את נכסיהן מדעת, ולהביאם עד חיזור על הפתחים:

1. לחץ חברתי לערוך את החתונה ברמה מקובלת.

2. רצון לא לאכזב את בני הזוג.

3. רצון לקיים את מצוות שמחת החתן והכלה.

בכמה חצרות חסידויות ניסו לפתור מצוקה זו באמצעות הגבלת מספר המשתתפים והסכום המוקצה לחתונה, בארגון של ספקים שבהסכם עם הקהילות הללו נותנים את שירותיהם או מוכרים את מוצריהם בעלות נמוכה, ובקציבת המתנות שמחליפים הזוג הצעיר. אך בכך אין די.

לטעמי, על נושא החתונות בחברה החרדית לעבור רביזיה מחשבתית. משזו תקרה, גם הלחץ החברתי יקטן מאליו. בדברים שאני מציע אין חידוש, אך באימוצם תהיה הקלה רבה למשפחות רבות:

1. הגדרת עול החתונה הרובץ על המשפחות כבעיה מערכתית, הדורשת מענה מן הסמכויות הגבוהות ביותר בחברה החרדית.

2. העתקת חלק מעול המגורים של הזוג הצעיר מההורים לזוג עצמו. כלומר, למרות שמקובל לכסות את עלותו של שכר הדירה בשנתו הראשונה של הזוג, או לרכוש בעבורו דירה, במקרה של צאצאים רבים העול מכביד מאוד. אפשר, כמובן, לסייע לזוג הצעיר, אך בפירוש יש לדאוג לכך שגם הוא יישא בחלקו בנטל. מובן, שאם החתן אברך, אין הדבר אפשרי, אולם אז צריך למצוא מגורים ההולמים את היכולת הכלכלית.

3. א. הגבלה מוסדית המונהגת על ידי ההנהגה הרוחנית (אדמו"ר, מועצת גדולי/חכמי התורה) של הוצאות החתונה. למשל, הגבלת המשתתפים למשפחה הקרובה ולכמה חברים טובים של הזוג הצעיר; בלבד. (חתונות הקורונה היו דוגמה מצוינת לכך. באידיש אומרים: קלענער דעם עולם, גרעסער די שמחה. ככל שהציבור קטן יותר, השמחה גדולה יותר).

ב. ברגע שתהיה הגבלה מוסדית של ההוצאות על אולם, צלם, תזמורת, שמלת כלה, וכד', גם הספקים יפסיקו להעלות מחירים ויתיישרו לפי הנורמה שתקבע.

ג. שינוי הנורמה ממתן מתנות לחתונה למתן כסף בלבד אשר יסייע לכיסוי הוצאות החתונה.

4. בהקשר זה ראוי לציון מאמץ שעושה ארגון "הגמ"ח המרכזי" שדואג לחיסכון עבור הלוואה ללא ריבית מרגע הלידה עד יום החתונה, כך גם גמ"ח "אושר וכבוד" וקופות גמ"ח פנים-קהילתיות. המכנה המשותף בין כלל הקופות הללו בהיותן מאפשרות חיסכון (בדרך כלל כתרומה) ומאוחר יותר מתן אפשרות לחברים לקבל הלוואה (עם מענק חלקי) ללא כל ריבית. בפעילות הגמ"חים יש מזור מסוים, אך בפועל חרף זאת, "מרוץ החימוש" הקיים גורם בסופו של דבר לעליית מחיריהם של החתונות ואין די בפתרון שהם מציעים.