הצד השני של האקזיט

מייסדי וויז. מימין: רועי רזניק, עמי לוטבק, אסף רפפורט וינון קוסטיקה | צילום: אבישג שאר ישוב

לאחרונה מרבים לדבר על המשא ומתן המתנהל בקשר לעסקה הענקית בין וויז הישראלית לבין חברת אלפאבית, חברת האם של גוגל. נראה שזו עסקה מצוינת, הנותנת גם הזדמנות לבחון את תרבות ההייטק הישראלית. ברור שפעמים רבות זהו דבר כדאי לעשות "אקזיט", ושיש בישראל תרבות עסקית קשוחה המקשה על עסקים – בעיקר בראשית דרכם, לפרוח, ושאנו מדינה קטנה. אולם אף על פי כן, יש לתופעת האקזיט גם צד שני הראוי לתשומת לב.

ביטול פרויקט מטוס הלביא שחרר מהנדסים ואנשי טכנולוגיה רבים, שהיו החלוצים הראשונים אשר הפכו את ישראל לאומת הזנק (סטארט-אפ). חברות רבות הקימו בארץ מיזמים מבריקים, ומכרו אותם בהון רב לחברות בחו"ל. אנשים התעשרו, מס הכנסה שמח, ונוצר דור של אנשים צעירים ועשירים, שרצים תמיד אחר הפרויקט הבא.

אולם ראוי לשאול, האם תהליך זה באמת כל כך טוב? מסתבר כי עולם הטכנולוגיה הישראלי הלך ושינה את פניו ממיזמים עמוקים שאמורים היו להעמיק ולהתבסס, למיזמי "אינסטנט", שאמורים להימכר בתוך שנים ספורות לחברות בחו"ל. פרט לטכנולוגיה הביטחונית ועוד כמה חברות הזנק בודדות, בבסיס התוכניות של רוב חברות ההזנק עומד הרעיון ליצור מוצר מהר, ולהימכר לחברה גדולה יותר.

לטעמי יש בכך כמה מגרעות:

העוצמה הטכנולוגית האמתית נמצאת, בסופו של דבר, בידי מי שקונה את חברות ההזנק. במקום להעמיק את ההשקעות במבנה העסקי-טכנולוגי שלה, משקיעות המדינה וחברות ההייטק ברעיונות שאמורים להיות מיוצאים בתוך שנים ספורות, בלא להשריש פה שורש. התופעה היא נפוצה עד כדי כך, שישנן חברות שכלל אינן מתכוונות לייצר מוצר סופי, אלא כל מטרתן היא גיוס הכסף ממשקיעים באמצעות זריקת שמות, הישענות על המותג הישראלי, ורעיון. כאשר המשקיעים מבינים שהשקעתם ירדה לטמיון, הם מגלים שהיזמים כבר בנו בתים, פתחו תכניות חיסכון וטיילו בחו"ל. אין אלה מקרים בודדים, אלא תופעה של ממש.

הבה נתבונן בעולם הגדול. מארק צוקרברג קיבל הצעות מפתות מאוד לקנות ממנו את פייסבוק ולא מכר אותה, אלא המשיך לקדם אותה. ביל גייטס לא מכר את מייקרוסופט, חרף פיתויים רבים, אלא נשאר לקדם אותה, וכך עשו גם בגוגל וגם בחברות נוספות. זוהי עוצמה אמתית המניבה תשואה למשך שנים, ואינה רואה רק את התועלת לטווח הזמן הקרוב. כולם מרוויחים מכך; החברה, הציבור ומס הכנסה. עוצמתן של החברות הללו כה גדולה, שכל אימת שקם להן מתחרה, הן פשוט קונות אותו – ואילו אנו ששים ושמחים להימכר.

נראה, שזוהי למעשה בעיה תרבותית, ולא רק מגרעת עסקית. תרבות זו מזינה את עצמה ומתפתחת ככל שחוזרים עליה יותר. כבר אין מקום לתהליכים ארוכי טווח, ולמיזמים שנושאים פירות לאחר זמן – אף שפירותיהם מרובים וממושכים יותר. התנהלות זו מאפיינת ילדים קטנים, אשר מתקשים לדחות סיפוק, ודורשים את התגמול (גלידה, משחק) מיד. אחת המטלות העיקריות המונחות לכתפיהם של ההורים היא לחנך את ילדיהם, בערך מגיל שנתיים ואילך, לדחות סיפוקים ("סיים את הארוחה, ואחר כך תקבל קינוח"). שינוי התנהגותי זה מאופיין כחלק מתהליך ההסתגלות לחיי החברה, שבהם לא יכול כל פרט למלא את כל משאלותיו בכל עת ("המתן עד שיגיע תורך"). דומה, שבחברתנו רבים מתקשים לעמוד באילוץ זה.

הבעיה מעצימה עוד יותר כאשר הופכים אותה לאידיאל, כאשר המטרה היא ה"אקזיט" המהיר. באומנות לחימה לביטוי "קארטה" (ידים ריקות) תמיד מתלווה גם המונח "דו", משמע דרך, כך שהביטוי השלם הוא "קארטה-דו". היפנים השכילו להבין שהדרך העמוקה והממושכת לא זו בלבד שמביאה לתוצאות טובות, אלא שיש בה תועלת בפני עצמה; היא בונה את הנפש ומשרישה בגוף את התנועות הרצויות. כך גם בתורת המוסר, תמיד יש מקום לשיפור נוסף, ואין מצב שבו הפרט כבר השיג את השלמות. הדרך הארוכה והקשה היא זו שבסופו של דבר יוצרת קדמה אמתית; ולפעמים השלמות היא הדרך עצמה.

כדי שנהפוך לאומה טכנולוגית לטווח ארוך, עלינו לעשות פנית פרסה תרבותית, ולשאוף לכך שנהיה הקונים, ולא המוכרים, ושנייצר מוצרים שלמים, שמפתחים ומשבחים אותם למשך שנים.

"באיזה דרך נלך לעיר? אמר לי: זו קצרה וארוכה וזו ארוכה וקצרה" (מסכת עירובין, נג)

הכותב הוא מנכ"ל "מלאכת מחשבת, יזמות ואסטרטגיה", מחבר הספר "להבקיע מאה שערים", ומחבר שותף של הספר “Striking kosher Gold”