ומה עם התינוקות השקופים?

צילום: יונתן זינדלפלאש 90

ההחלטה של המדינה לשחרר לשוק את מאגר החירום של מטרנה במחירי רצפה מהלך שאמור להקל על משפחות צעירות נשמעת נהדרת על הנייר. אבל יש עובדה אחת שאי אפשר להתעלם ממנה: למדינת ישראל יש מעל 26,000 תינוקות החיים מתחת לקו העוני, ולהורים שלהם אין יכולת לקנות תחליף חלב, אפילו לא במחיר המוזל.

במקום שהמדינה תגיד בקול ברור: “אני דואגת קודם כל לתינוקות האלה. אני מזרים את כל מלאי החירום ישירות לעמותות שיחלקו אותו לתינוקות במצוקה”, היא בחרה לעשות דיל עם שתי רשתות שיווק גדולות. רמי לוי ומחסני השוק זכו במכרז משרד הכלכלה, וימכרו מאות אלפי קופסאות במחיר נמוך משמעותית מהמחיר המקורי שעמד עד עכשיו על 59–79 שקלים לקופסה זה מהלך פופולרי אבל פוגע בתינוקות רעבים.

אין ספק: כל הורה שמוציא מאות שקלים בחודש על מזון לתינוקות ירגיש את ההקלה הזו בכיס. אבל מה עם ההורים שאין להם כסף בכלל לתחליף חלב? מה עם אלה שגם 35 שקלים לקופסה הם סכום בלתי אפשרי עבורם? בדיוק בשבילם זה היה יכול להיות רגע של חסד אמיתי.

רבעון אחד שלם שבו “התינוקות השקופים” מקבלים תחליף חלב מסובסד לחלוטין. רבעון אחד שבו אף אמא לא הולכת לישון עם דמעות, כי נגמרה הקופסה ואין איך לקנות חדשה. חלק מהתינוקות האלה, בגלל מחסור ממושך באוכל, כבר היום סובלים מפגיעות התפתחותיות וגופניות שעלולות להישאר איתם לכל החיים. זה לא “עוד נושא חברתי” זה דור העתיד שלנו.

המדינה בצמיחה. כלכלנים משדרים אופטימיות, העיתונים מדברים על ההצלחות בהייטק ובתעשיות הביטחוניות. אבל כשמסתכלים למטה, לשכבות הכי פגיעות בחברה, התמונה אחרת לגמרי: במקום להזרים חמצן לתינוקות רעבים – המדינה בחרה להזרים הנחה לרשתות הגדולות וכאן עולה השאלה האמיתית: למי באמת תינתן ההזדמנות ליהנות מההוזלה הזו, ומי שוב יישאר מאחור?

בישראל נולדים בכל שנה כ־180 אלף תינוקות. רבים מהם צורכים תחליפי חלב חודשים ארוכים. עבור משפחה ממוצעת – הוזלה של 20–30 שקלים לקופסה יכולה להפוך בתוך זמן קצר למאות שקלים של חיסכון. אבל עבור תינוק רעב – זו לא “הוזלה נחמדה”. זו הצלת חיים מיידית. ולמדינה יש אחריות לא רק לשוק החופשי, אלא גם לתינוק שלא בחר להיוולד לעוני.

וכאן, כמנהלת “תינוקות של החיים”, אני חייבת לומר את האמת עד הסוף: המשפחות שבאמת חיות על הקצה – אלה שבכל חודש שואלות את עצמן איך אני מאכילה את הילד שלי? – לא תמיד מגיעות למדפים בזמן. לא תמיד יש להן רכב לנסוע לסניף. לא תמיד הן יכולות לעמוד בעומס, בתורים, בריצה אחרי “מבצעים”. ומה יקרה בחודש הבא, כשלא תהיה הוזלה? התינוקות האלה ימשיכו להיאבק, שוב.

אם המלאי היה מחולק דרך עמותות שפועלות באזורים מוחלשים, בצורה מסודרת ומבוקרת, כל תינוק במצוקה היה יכול לקבל רבעון שלם של מזון בטוח ובריא. במקום זה, גם מי שעשיר – יוכל ליהנות בהנחה. אבל העניים ביותר? שוב נדחקו לקצה.

אנחנו פוגשים את התינוקות האלה ואת ההורים שלהם כל יום. אמהות חד־הוריות. משפחות מילואים שנקלעו לקשיים אחרי חודשים בלי משכורת. הורים לתינוקות חולים, שזקוקים עוד יותר לתזונה מסודרת. משפחות בפריפריה שאין לידן סניפים גדולים. הורים שעובדים בשתי משרות ועדיין נלחמים על קיום בסיסי. להם לא צריך “מבצע”. להם צריך ביטחון תזונתי.

ההזדמנות לעשות צדק אמיתי הייתה מונחת על השולחן – והוחמצה. הייתה למדינה אפשרות לומר: “לתינוקות האלה, שעבורם כל קופסה היא שאלת חיים, אני דואגת קודם”. לתת להם במשך רבעון שלם את מה שמגיע להם כל השנה – תחליף חלב, בלי פחד, בלי דמעות.

אנחנו ב“תינוקות של החיים” נשארות הקול של התינוקות שאין להם קול. אנחנו רואות אותם, שומעות את הבכי שלהם, מחזיקות את האימהות כשהן מתפרקות.
ועכשיו אנחנו אומרות למדינה באופן ברור: תינוק רעב הוא לא כותרת כלכלית. הוא אחריות לאומית.

הגיע הזמן שתכנון מאגרי חירום לא יסתיים בהנחה בקופה, אלא יתחיל בשאלה הפשוטה: האם התינוק הכי רעב במדינה מקבל היום בקבוק מלא?

גלי ניצן יזמית חברתית ומייסדת מיזם “תינוקות של החיים”