חרד מיום השואה

ניצולי שואה | אילוסטרציה: shutterstock

לסבא היה מספר כחול על היד. גם לסבתא. אבל הם לא דיברו על זה. ניסו לשמור את הזוועה בעבר ולחיות את הנקמה שבהישרדות. נקמת התקומה של עם שכמעט נכחד ועושה הכל לעלות מן האפר, להתנער ולפרוח.

הייתי ילד וסבא היה גיבור. לא מטאפורית, באמת גיבור. כל בוקר הוא היה קם ומתעמל, סיפרו שהיה אלוף צ'כסלובקיה באיגרוף. היה לו חשוב להיות גיבור, כדי שלא יהיה עוד פעם מצב שהגויים יוכלו לעולל לו זוועה כזו. הוא איבד שם את אשתו וילדיו, ואז, בארץ, הקים מחדש משפחה וזכה לראות בנים ובני בנים.

פעם, תוך כדי רכיבה על אופניים בתל אביב, פגע בו ערבי וחטף את כובעו. הוא לא היסס, עצר את האופניים וקרא לישמעאלי להתקרב. הבחור שהיה בטוח שמולו עוד מוזלמן פחדן, התקרב. ואז סבא הכניס לו אגרוף שחיבר לו את האף עם העורף. כי מבחינת סבא, נגמר העידן שבו יהודי יחטוף מגוי.

סבא היה פרטיזן שנלחם בנאצים עד שנתפס, הועבר למחנה השמדה והיה חבר במפקדת המחתרת היהודית שהתארגנה במחנה. בין היתר, עסק גם בהברחת חומר נפץ, מבית החרושת לרשות המחתרת, שהעביר באמצעות כלי אוכל עם תחתית כפולה. הוא חלה בטיפוס, אולם סירב להיבדק במרפאה, שכן ידע מה גורלם של ה"נבדקים". ערב פינוי המחנה והעברת האסירים ליעד אחר, התחזה למת ושכב בין גוויות חבריו. כך ניצלו חייו.

אבל הסיפור האמתי שאותו פחד לספר כל חייו, היה על מפקד המחנה הנאצי האכזר. הוא אהב להתעלל בשני אחים והכריח אותם להכאיב זה לזה מול כולם. יום אחד החליטו סבא וחברים מהמחנה שהמפקד עבר כל גבול. הם היו עובדי כפיה במפעל לייצור סוכר, במפעל היה כבשן שמגיע לאלפיים מעלות.

הם ביימו תקלה בכבשן, קראו למפקד שיבדוק מה אירע, וכשהגיע – התנפלו עליו. הם היו שמונה מוזלמנים אבל נחושים, יד יד, רגל רגל, שק על הראש, הורידו ממנו במהירות כל מה שלא יכול היה להישרף והופ הליכו אותו לתנור. כל חייו הוא חי במתח שמא הגרמנים ישמעו על המעשה, ויגיעו אליו, לתל אביב, לגבות את החוב. אבל איפשהו בסוף ימיו, באחד הביקורים המשפחתיים, אחי ואני ישבנו איתו והוצאנו ממנו את הסיפור.

שואה וגבורה

סבא לא היה צריך את יום השואה, כדי לזכור את מה שעוללו לו הנאצים, את המשפחה שאיבד, את צלם האנוש שמחו מפניו למשך כמה שנים. הוא לא היה צריך תזכורת למצעד המוות שבו הוא כבר היה חולה טיפוס ובתת משקל, עד שכוחו לא עמד לו והוא נפל בצד הדרך מגולל בשלג בין גוויות וזה מה שהציל אותו מהטורף הנאצי.

מבחינתו, יום השואה היה עוד טקס של ה'ציונים', נו, אלו שיכלו להציל את יהדות הונגריה ולא הצילו. אצלנו בבית כיבדו את יום השואה, אבל הסבירו לנו שאת הנרצחים אנו זוכרים בעשרה בטבת, יום הקדיש הכללי.

ובכל זאת, ככל שעוברות השנים אני מתחבר יותר ליום השואה. כי באמת-באמת, כמה אנחנו זוכרים? כמה הילדים שלנו יודעים על הזוועה והתופת שהיו שם? כמה הם חיים את תוצאות הזוועה כמו שההורים שלנו חוו, למרות שנולדו כבר בארץ, בשנות התקומה?

ויום השואה לא מדליק לנו נורות, הוא מדליק פרוז'קטורים. הוא לא נועד רק כדי להזכיר לנו את הזוועה שעברנו שם, אלא להזכיר למה קרתה הזוועה הזו. יום השואה מזכיר לנו ששנאת יהודים הייתה מאז ומעולם, היה שיעבוד מצרים, חורבן בית ראשון ובית שני עם הגלות, הייתה אינקוויזיציה, היו מסעי הצלב, היו ת"ח ות"ט, היו קוזקים והיו קנטוניסטים. תמיד שנאו יהודים ותמיד דמם של היהודים היה חפיף, משהו שאפשר לשפוך והכל בסדר.

אבל השואה הייתה משהו אחר, היא הייתה שנאת יהודים במסווה של אנושיות, של הומניות שמגנה על העולם והופכת אותו לטוב יותר. זה לא היה מסע רציחות של ברברים תאוותנים שלא שולטים בעצמם. זה היה ביצוע של תכנית מחושבת לפרטי פרטים של 'הפתרון הסופי' שלאחריו יהיה עולם טוב יותר ונקי יותר מיצורים חסרי תועלת שלא תורמים לו כלום.

הם היו מתורבתים, בעלי השכלה, בעלי חמלה ורגש, אבל כשזה נגע לעם היהודי, פתאום כל התרבות והרגש נעלמו וכמו פרופסור שעורך ניסוים בעכברי מעבדה, כך הם פעלו בקור רוח וביצעו בעם היהודי את הזוועות האיומות ביותר שניתן לעשות. אנשים בעלי משפחה לא הססו לאחוז בידם תינוקות ולהורגם בחינניות ובחיוך מנומס, תוך תחושה שהם עושים מעשה אצילי למען האנושות.