כללי המשחק השתנו

פס ייצור מטוסים | צילום: התעשייה האווירית

בעוד שבישראל הדיון הכלכלי נוטה להתמקד בטבלאות אקסל של גיוסי הון בהייטק, העולם משנה את כללי המשחק. ארצות הברית בהנהגת דונלד טראמפ הייתה הראשונה שהחליטה לחזור לתעשייה יצרנית תחת דגל התוצרת המקומית, וכעת גם האירופאים מצטרפים וטוב שכך. בשבוע האחרון פרסמה הנציבות האירופית את טיוטת ה-Industrial Accelerator Act, חלק מתוכנית ה-Net-Zero Industry Act, שמסמנת סוף לעידן התמימות הכלכלית.

אירופה לא רק קובעת רגולציה אלא בונה חומה של ריבונות תעשייתית. החקיקה החדשה מציבה דרישות מחמירות ברכש ציבורי, ובמגזרים אסטרטגיים כמו טכנולוגיות ירוקות הממשלות יידרשו להבטיח תכולה מקומית של שישים ואף שמונים אחוזים. האירופים הבינו את מה שבישראל נוטים לשכוח, שבעידן של חוסר יציבות גלובלית מי שאינו מייצר אינו ריבון.

בהקשר זה, יש להבין כי היכולת התעשייתית אינה עוד סוגיה כלכלית בלבד. יכולת ייצור הפכה בשנים האחרונות לקלף מדיני. מדינות שמחזיקות בתעשייה מקומית חזקה בתחומים אסטרטגיים מחזיקות גם בחופש פעולה מדיני רחב יותר. לעומתן, מדינות שתלויות בייבוא חיצוני לצרכים קריטיים מוצאות את עצמן פגיעות ללחצים, לשיקולים זרים ולהגבלות שאינן כלכליות במהותן. התלות באחרים אינה רק בעיה תפעולית – היא חולשה מדינית.

מתוך ההבנה הזו, מדינות העולם משנות את כללי המשחק. כמעט כל הכלכלות המובילות בונות כיום חומות הגנה סביב התעשייה שלהן: הן מגבילות יבוא, מחייבות תכולה מקומית, ומשתמשות בפתיחת שווקים או בסגירתם ככלי מיקוח להשגת הטבות והישגים מדיניים מול מדינות מייצאות. אלא שבעוד אחרות מצמצמות חשיפה ומגנות על יכולותיהן, מדינת ישראל פועלת בכיוון ההפוך – מסירה חסמי יבוא באופן יזום, מהיר וללא תמורה מדינית או תעשייתית, ובכך מחלישה מרצון את בסיס הייצור המקומי.

בישראל השתרשה הפרדה מלאכותית ומסוכנת בין חדשנות לתעשייה. קיימת נטייה לחגוג פיתוחים במרכזי מו"פ ממוזגים, תוך התעלמות מהעובדה שחדשנות אמיתית נמדדת ביכולת להפוך רעיון למוצר על רצפת הייצור. השנתיים האחרונות הוכיחו כי התעשייה הישראלית היא זו שהעניקה למשק את עומק הנשימה שלו. החדשנות לא נשארה במצגות אלא התבטאה בהתאמה מהירה של קווי ייצור תחת אש, בפיתוח פתרונות הנדסיים בזמן אמת ובשילוב מערכות דיגיטליות מתקדמות במפעלים מסורתיים. הכלכלה הישראלית חייבת לאמץ מדיניות דומה לזו המערבית כדי לעמוד באתגרים הלאומיים הניצבים בפתח, שכן בעוד כחמש עשרה שנה אוכלוסיית ישראל תמנה כשישה עשר מיליון תושבים. כדי לקיים חברה כזו ברווחה ובביטחון, יש לחזור לייצור ולייצוא גם בתעשייה היצרנית.

הנתונים מראים שהתעשייה היא סלע האיתן של הכלכלה הישראלית, גם כשהיא פועלת למרות המדיניות ולא בזכותה. נכון לשנת 2024 ענף הייצור תורם כ-11.13% מהתמ"ג, נתון יציב שמתקרב לממוצע העולמי, ובאוקטובר 2025 נרשמה עלייה מרשימה של 6.9% בתפוקת הייצור התעשייתי לעומת השנה הקודמת. אולם בעוד ההייטק מהווה כעשרים אחוזים מהתוצר ולמעלה ממחצית מהיצוא, התעשייה היצרנית סובלת מקיפאון בנתח התוצר שלה. הסיבה לכך אינה היעדר יכולת אלא היעדר חזון. המדינה מאפשרת לחדשנות שלה לברוח לקווי ייצור מעבר לים, במקום להשתמש בכוח הקנייה שלה כדי לעגן אותה בישראל.

כדי להבטיח ריבונות כלכלית, יש לעדכן את סדר העדיפויות הלאומי ולהפוך את הרכש הממשלתי בתחומי התשתיות, האנרגיה והתחבורה לכלי לחיזוק הייצור המקומי, בדומה לאירופה. זהו אינו חסד לתעשיינים אלא השקעה בחוסן הלאומי. הגיע הזמן להפסיק למדוד הצלחה רק לפי מספר הסטארט-אפים שנפתחו, אלא לאחד בין ההייטק לתעשייה כאשר המדד האמיתי להצלחה הוא פריון, יצוא ויכולת ייצור מתקדמת. הכשרה של מהנדסים והנדסאים לרצפת הייצור המודרנית היא השקעה בחדשנות לכל דבר ועניין. עם שיפור הטכנולוגיה ושיפור הדימוי, הצעירות והצעירים המבריקים של ישראל יצטרפו לתעשייה היצרנית ויובילו אותה קדימה.

לצד זאת יש לפעול ללוקליזציה של שרשראות אספקה ולצמצם את התלות בייבוא חיצוני במוצרים אסטרטגיים, וזאת באמצעות תמריצים לייצור מקומי ועדכון כלי המדידה למדיניות כלכלית שמבוססת על המציאות בשטח של שנת 2026. התעשייה הישראלית כבר שם. התעשיינים משקיעים מאות מיליוני שקלים בשנה בטכנולוגיה, והמפעלים בישראל כבר משלבים רובוטיקה, בינה מלאכותית וייצור מתקדם. עכשיו תורם של מקבלי ההחלטות להבין שריבונות אינה רק דגל על הגבול, היא היכולת לייצר את העתיד הלאומי באופן עצמאי. הממשלה נדרשת לעבור מתמיכות ומענקי עידוד זניחים למהלכים אסטרטגיים המקדמים תשתיות שיתמכו בקפיצת מדרגה בפריון. רק הבנה והשקעה אסטרטגית כזו תאפשר למדינה להבטיח את המשך עצמאותה.

הכותב הוא יו"ר ובעל השליטה בקליל ומתמודד לנשיאות התאחדות התעשיינים