במשך למעלה מ-50 שנה עמד בית הכנסת "מחזיקי תורה" בבת ים בתור המעוז האחרון של יהדות טורקיה בישראל. אך מה שהחל כחזון להקים בית לקהילה, הפך למלכודת נדל"ן הרסנית | המתפללים יוצאים למאבק משפטי נגד היזם והעמותה, בטענה להפרת חוק הנאמנות וניסיון להפקת רווח נדל"ני על חשבון הקדש
אהרון סוויסה 14.04.2026
בית כנסת המריבה בבת ים | באדיבות המצלם סערת נדל"ן וירושה ציבורית מטלטלת את העיר בת ים, סביב עסקת התחדשות עירונית ברחוב העצמאות 23, המאיימת להוביל לפירוק המעוז האחרון של יהדות טורקיה בישראל. במרכז הפרשה עומד מבנה בית הכנסת "מחזיקי תורה", נכס אסטרטגי הממוקם במיקום מבוקש בדרך לים, אשר הוקם לפני למעלה מ-50 שנה מכספי תרומות הקהילה. חשיפת העסקה מגלה כי עמותת "אור החיים בני ברק", הרשומה כבעלת הנכס "על הנייר" בלבד, חתמה ללא ידיעת הציבור על הסכם פינוי-בינוי מול יזם פרטי.
במסגרת ההסכם הכלכלי, מבנה הקודש הנוכחי ייהרס ובמקומו יוקצה לקהילה שטח המהווה רק שליש משטחו המקורי, בעוד שהעמותה עצמה עתידה לקבל לידיה דירת מגורים בפרויקט החדש "לשימושה הפרטי" – צעד שמעורר תהיות משפטיות וכלכליות קשות באשר לניגוד עניינים וניצול נכסי הקדש לטובת השאת רווחים לארגון שאינו קשור להפעלת המקום.
מבחינה משפטית, המאבק חושף כשלים רגולטוריים לכאורה בניהול נכסי עמותות. בעוד שהעמותה רשומה כבעלים, מטרותיה הרשמיות ברשם העמותות הן "לייסד, להקים, לבנות, לארגון, לקיים ולנהל בתי ספר ופנימיות לבנים ולבנות מכל הגילים, מוסדות להכשרה מקצועית, ובכלל מוסדות חינוך והשתלמות מכל סוג ומין".
מומחים בתחום הנוטריון ורישום הקדשות מצביעים על כך שהעמותה מעולם לא השקיעה בנכס או גבתה דמי שכירות, בעוד הקהילה הטורקית היא ששיפצה ותחזקה את המבנה לאורך עשורים. עו"ד מומחה בתחום מסביר כי "העמותה חתמה על הסכם שמהווה סטייה אסורה ממטרת ההקדש, הפרת חובות נאמנות כלפי הציבור והתורמים, וניצול מנגנון של התחדשות עירונית לצורך השאת טובת הנאה לעמותה – על חשבון ייעודו הציבורי של הנכס".
עבור הקהילה, לא מדובר רק באירוע נדל"ני אלא בחורבן של מפעל חיים שהחל באיסטנבול של שנת 1939 על ידי הרב נסים בכר זצ"ל. שי ברוך, מחברי הקהילה הבולטים, מתאר את החזון הכלכלי-חברתי שעמד מאחורי בחירת המיקום: "הרב בנה את המקום דווקא שם, בדרך לים. הוא רצה שכל יהודי שאינו שומר מצוות ומגיע לים, יעצור בפתח וינשק את המזוזה. זה היה החזון שלו – להדליק את הניצוץ היהודי החבוי בכל אחד".
ברוך מוסיף בכאב על המשמעות האישית והקהילתית: "בית הכנסת הוא חלק מהילדות עבורי. אני זוכר את עצמי כילד, אוחז בידו של אבי ז"ל, נכנס ומתרגש מהמסורת והקדושה במקום. המחשבה על פירוק המקום היא אסון. איפה נמצא את אותו 'ניגון' ייחודי שקיים רק אצלנו? בית הכנסת היה המקום היחיד שנשאר קבוע, יציב ומנחם. שם למדתי מהי קהילה, מהי ערבות הדדית ומה המשמעות של להיות חלק משרשרת דורות שלא נקטעת. סגירת המקום היא כלייה את כל מה שבנו כאן בעמל רב. זה ויתור על חלק מהזהות שלנו".
ההיבט הכלכלי של העסקה מעורר התנגדות עזה גם בשל הפגיעה בייחודיות התרבותית של הנכס, המהווה מוקד משיכה לקהילה שלמה. דוד ירון, שמשפחתו פוקדת את המקום דורות, מזהיר: "זה לא עוד בית כנסת ספרדי. המקום משמר את המנהגים וסדר התפילה כפי שהביאו העולים מטורקיה, עם המקאמים והלדינו וקריאה בתורה בטעמי מקרא שקיימים רק אצלנו. הפירוק הזה יביא חורבן על עשרות שנים של עדה מיוחדת במינה".
על רקע המתיחות המדינית מול טורקיה, המאבק מקבל משנה תוקף כמעוז של שימור מורשת יהודית היסטורית מול עמדות אנטישמיות בחו"ל. כפי שמסכם שי ברוך: "לקהילה הטורקית יש גוון מיוחד של יהדות מכבדת ומאוד משפחתית. בבית הכנסת שלנו אין 'זרים' – כל מי שנכנס בדלת הופך מיד להיות חלק. פירוק מפעל החיים הזה, שבראשו עמד הרב ניסים בכר זצ"ל , וממשיך דרכו תלמידו המובהק הרב אליהו הכהן זצ"ל, הוא עוול להיסטוריה היהודית כולה". כעת, פונים המתפללים לרשם ההקדשות בדרישה לעצור את הפרויקט, בהסתמך על חוק הנאמנות האוסר על נאמן לשנות את מטרת ההקדש או להמיר נכס ייעודי בנכס שאינו משרת את אותה מטרה ציבורית.



