בלוף המיחזור: הציבור ישלם את המחיר

מיחזורית של אל"ה. צילום: יח"צ

דו"ח הוגש בספטמבר למשרד להגנת הסביבה מציג פערים של מאות אחוזים בין מספר בקבוקי המשקה הגדולים (1.5 ליטר או יותר) שדווח כי נאספו, מוחזרו בישראל או יוצאו ממנה למפעלי מיחזור בחו"ל, לבין מספר הבקבוקים שניתן להוכיח שאכן קיבלו את הטיפול שדווח.

הדו"ח, שנחשף בעיתון "דה מרקר", מצביע על אי־סדרים — ובהם דיווחים כפולים, הבדלים בשיטות חישוב שניפחו את המספרים, דיווחים מוטעים על מקורות איסוף הבקבוקים, ליקויים בהערכות פחת ייצור, ועוד. בשורה התחתונה, דו"ח הביקורת מכיר במיחזור של 10.4% מבקבוקי המשקה הגדולים שנמכרו בישראל, בעוד חברת המיחזור דיווחה למשרד להגנת הסביבה על מיחזור של 60% מהבקבוקים.

הפער שנרשם ליצרניות ב–2016, לפי הדו"ח, אמור להשית על היצרניות לכאורה קנס משותף בסך 80 מיליון שקל. חברת אל"ה מוחזקת על ידי החברה לייצור משקאות קלים (35%), יפאורה תבורי (24%), טמפו (20.5%) ומי עדן (20.5%).

הדו"ח, שאותו הזמין המשרד להגנת הסביבה והכין משרד רואי החשבון ימין ג'ורג'י ושות' מנתניה, ניתח את נתוני הייצור, האיסוף, השינוע והיצוא של בקבוקי המשקאות הקלים הגדולים ב–2016 בישראל, והשווה אותם עם דיווחי אל"ה. לפי הדו"ח, באותה שנה מכרו היצרניות הגדולות בישראל 738 מיליון בקבוקי משקה גדולים. אל"ה דיווחה כי אספה 445 מיליון בקבוקים (60%) ושכל הבקבוקים שנאספו — מוחזרו. לעומת זאת, בבדיקה נמצאו אסמכתאות להכרה באיסוף של 277 מיליון בקבוקים בלבד (37% מהמכירות) ולמיחזור של 77 מיליון בקבוקים בלבד (10.4%).

פיקדון גם על הבקבוקים הגדולים

חברת המיחזור טוענת להצלחה של עשרות אלפי הכלובים שפיזרה ברחובות הערים, ומאמינה כי ביכולתם לשמש מנגנון המשיב למיחזור יותר ממחצית הבקבוקים הנמכרים. אלא שהדו"ח מוכיח כי פחות מרבע מהבקבוקים נאספו בדרך זו, באופן התנדבותי. אל"ה מעסיקה עשרות עובדים, והיא משקיעה כסף רב בפרסום כדי לעודד את הציבור לאסוף את הבקבוקים — והכישלון צריך להטריד בעיקר את חברות המשקאות, שהדבר יהיה בעוכריהן, והן יצטרכו לחשב מסלול מחדש.

לפי החוק, כישלון המיחזור בהתנדבות של בקבוקים גדולים אמור להביא לכך שיוחל עליהם מנגנון הפיקדון. זאת מאחר שבתיקון לחוק, שנעשה ב–2010, הוכרז על מנגנון המפקיע מהשר להגנת הסביבה את שיקול הדעת אם להרחיב את כללי חובת תשלום התמורה לצרכנים בעבור בקבוקים גדולים, כשהאיסוף והמיחזור אינם מגיעים ליעדים בחוק, ונופלים מתחת לרף ה–47%.

בשנים הראשונות שאחרי התיקון לא הוחל הפיקדון, שכן הרגולטור הבין כי היצרניות צריכות להתארגן לביצוע האיסוף ההתנדבותי. ב–2014 הגיע השר דאז גלעד ארדן להסכם עם יצרניות משקאות שלפיו מועד החלת הפיקדון יידחה בשנתיים, והיצרניות התחייבו שיעמדו ביעד איסוף של 55%. כך, לפי התנאים המתוארים בדו"ח, על השר להגנת הסביבה, זאב אלקין, להחיל בקרוב על הבקבוקים הגדולים את חובת ההחזר הכספי.

מהמשרד להגנת הסביבה נמסר ל"דה מרקר": "המשרד יזם את בדיקת העמידה ביעדי האיסוף והמיחזור, שבה הסתייע במשרדי רואי חשבון חיצוניים ובזרועות האכיפה של המדינה, ולא הסתפק בהודעות של חברות המשקאות. בשלב זה נבחנת תגובת המבוקרים, ועד לסיום הליך הבדיקה אין המשרד יכול להגיע לכלל מסקנה באשר לעמידה או אי־עמידה ביעדים, או כל מסקנה אחרת. בחינת יישום החוק תיעשה רק לאחר הצגת התוצאות באופן רשמי, ועמדת השר תיקבע לאחר בחינת הנתונים".

מאל"ה נמסר כי החברה עומדת מאחורי דיווח נתוני האיסוף והמיחזור של מכלי הבקבוקים המשפחתיים ל–2016 — 60% — וציינה כי נתון זה עולה על היעד. כמו כן מסרה אל"ה כי את התשובות וההשגות שלה כלפי דו"ח הביקורת היא מנהלת בימים אלה מול המשרד להגנת הסביבה.

המשימה: מיחזור בתמרוץ

כישלון המיחזור בהתנדבות עומד בניגוד להצלחה של מיחזור בקבוקים הנתמך בתמריץ כלכלי — תשלום למחזיר. מנגנון זה קיים בישראל בבקבוקי משקה קטנים, ובהם המיחזור מגיע ל-80%.

חובת פיקדון למכלי שתייה קיימת כיום ביותר מ-50 מדינות בעולם, ובכולן הפיקדון וההחזר הכספי ניתן בעבור בקבוקים גדולים וקטנים. יש מדינות שבהן החוק אינו כולל בקבוקי משקה של מים, משום שנחקק לפני שמים מבוקבקים נהפכו למוצר צריכה נפוץ. לשון החוק לא כללה אותם כ"משקה" מכיוון שאינם מגודרים "מיץ", ויצרני המים המבוקבקים זכו מן ההפקר. במקרים כאלה מבקבקות המים יוצאות למאבקים בנסיבות שמזכירות את הלחצים המופעלים בישראל נגד הרחבת החוק למכלים גדולים מצד היצרניות.

הרחבה חובת פיקדון למכלים מסוגים שונים מקבלת רוח גבית בשיעור ההחזר הגבוה למכלים שמשלמים תמורת החזרתם. ככל שהתשלום יותר גבוה — שיעור ההחזר עולה עמו. כך למשל, בקבוקי זכוכית של בירה בנפח חצי ליטר שאפשר לקבל תמורתם 1.2 שקל כשמביאים אותם ריקים לחנויות. הם מוחזרים מהחנות למפעלי הייצור, מתמלאים מחדש במשקה ונשלחים למכירה בחנויות. שיעור ההחזרה שלהם מתקרב ל–95% מהכמות שיוצאת מהמפעלים ומחזור השימוש בהם הוא שבע־שמונה פעמים. זה אינו מיחזור, אלא "שימוש חוזר" ועדיף ממיחזור, מכיוון שהוא חוסך משאבים הנדרשים לייצור מוצר חדש.

סוג הפסולת השני שהטיפול בו רושם הצלחה במודל דומה הוא מכלי משקה בנפח של פחות מ–1.5 ליטר, העשויים מפלסטיק, מפח ומזכוכית, שכשמשיבים אותם מקבלים בחזרה 30 אגורות לכל יחידה. הם אינם עוברים למילוי חוזר במפעל הייצור, אלא נגרסים לחומר גלם הנסחר בשוק החופשי. שיעור האיסוף של בקבוקי פלסטיק קטנים שיש עליהם פיקדון מגיע ל–80% ויותר מכל המכלים היוצאים מהמפעלים בכל העולם. בישראל נמכרו בשנה שעברה 840 מיליון בקבוקי פלסטיק קטנים שיש עליהן פיקדון, ומיוני 2016 כל בקבוקי הפיקדון מפלסטיק שנאספו בישראל נשלחים לחו"ל. ההצלחה אינה מפתיעה. כסף הוא תמריץ מצוין, גם לצרכני משקאות קלים, שמשתכנעים להשיבם.