הסוף לחריגות בקרקע חקלאית: חיובים במיליונים ודחיית תביעות

עוד קבע, כי העובדה שננקטו נגד בני הזוג הליכים פליליים ומינהליים איננה מונעת מן המדינה לנקוט אמצעים גם במישור האזרחי, שכן כחלק מחובתה לשמור על המשאבים הציבוריים נדרשת המדינה להגשת תביעות אזרחיות שיחתרו להשבת כספים לקופה הציבורית.

ביהמ"ש דחה את הטענה כי הסעד של החזרת הנחלה לרמ"י צריך להישמר למקרים קיצוניים בלבד. "תכליתו העיקרית והיסודית ביותר של הסכם המשבצת היא ניצול הקרקע למטרות חקלאיות בלבד", פסק. "מקום בו מופרות הוראות הסעיף בקשר ליכולת העברת הזכויות בה, נפגעת תכלית ההסכם ולמעשה נשמט היסוד הבסיסי ביותר להתקשרות בו. זאת, בין אם מדובר בהפרה חד-פעמית ובין אם בהפרה ממושכת; בין אם מדובר בהפרה 'קלה' ובין אם חמורה; בין אם מדובר בהפרה שהופסקה לפני שנים רבות ובין אם לאחרונה; בין אם מדובר בהפרה בשולי המקרקעין ובין אם בכולם. מקום בו תכלית ההסכם אינה מוגשמת, יש להותיר בידי רמ"י – האמונה על שמירת המשאב הציבורי המוגבל ויקר הערך של מקרקעי ישראל – את הכלים לבטלו".

בפסק הדין נקבע כי ההסכם יבוטל בנוגע לכל שטח הנחלה, ללא אבחנה בין השטחים החקלאיים לשטחי המגורים וללא זכות פיצוי בגין המבנים הבנויים, תוך אמירה ברורה לפיה הקרקע ניתנה למטרות חקלאיות והקמת מבני המגורים נועדה לצורך הגשמת התכלית העיקרית – ביסוס ופיתוח של יישוב חקלאי.

בתיק שנוהל בבית המשפט העליון ע"י עוה"ד עדי רון ואסנת דפנה מהיחידה לאכיפה אזרחית בפרקליטות המדינה, ובבית המשפט המחוזי ע"י עו"ד ליטל סדובסקי מפרקליטות מחוז ת"א (אזרחי). חויבו בני הזוג בתשלום דמי שימוש בסך כ-7 מיליון שקל, המבטאים את העושר שהתעשרו מהשימוש בקרקע הציבורית שלא כדין. בסוגיית אופן חישוב דמי השימוש קיבל בית המשפט את עמדת המדינה, לפיה יש לכלול בדמי השימוש את רכיב הרווח היזמי שבמקרה של שימושים לא מורשים שייך לרמ"י כבעלת הקרקע.

חווה סולארית 

בית המשפט המחוזי בת"א (כב' השופט אסתר נחליאלי חיאט) דחה את תביעתם של "מפעלי צאן ישראליים בע"מ" ושל "שקמים חווה חקלאית בע"מ" (חוות השקמים) לפיצויים בגובה של כ 8 מיליון ₪ וכן חייב אותם בהוצאות משפט בגובה של 80,000 ₪. בתביעתן דרשו החברות פיצויים מרשות מקרקעי ישראל ומהרשות לשירותים ציבוריים חשמל, בגין נזקים שלכאורה נגרמו להן לאחר שנמנעה מהן הפעלה של מתקן פוטו-וולטאי שהקימו בשטחי חוות השקמים, זאת ללא אישור מרמ"י ובניגוד לחוזה החכירה שלהם.

במסגרת פס"ד ציין בית המשפט כי: "תחושת ה"יהיה בסדר" ליוותה אותי במהלך התיק וכתיבת פסק הדין. תחושה זו "שיהיה בסדר" הביאה את התובעות, כך להתרשמותי, להשקיע כספים רבים בפרויקט פוטו – וולטאי לייצור חשמל בטכנולוגיה סולארית… בשטח שחכרו למטרות חקלאיות מרשות מקרקעי ישראל, בלי לבחון מבעוד מועד את המובן מאליו הטריוויאלי – האם מינהל, שהוא הבעלים של המקרקעין, מסכים לפעילות החורגת מהמטרות החקלאיות של חכירת המקרקעין? ולא רק זאת אלא שבהמשך אף השלימו את הקמת המתקן הסולארי חרף התנגדות מפורשת של המינהל, לא היו כבר מודעות, וחרף הליכים משפטיים שתוצאתם היתה עלולה לסתום את הגולל על הפרויקט, כפי שאכן קרה, כי סברו שהשלמת בניית המתקן הסולארי תהיה 'מעשה עשוי', וכאמור, כי 'יהיה בסדר'". (עמוד 1 לפס"ד)

רקע: במהלך שנת 2010 החלו התובעות לפעול לקידום הקמה של מתקן פוטו-וולטאי בשטח חוות השקמים, אשר יספק חשמל שיימכר למדינה בתעריף קבוע, זאת בהתאם להסדרה תחרותית אשר נוהלה באותה עת על ידי רשות החשמל.

התובעות קיבלו מרשות החשמל אישור עקרוני להקמת המתקן, המותנה בהסכמת רשות מקרקעי ישראל. בשלבים מתקדמים של הפרויקט פנו התובעות לרמ"י על מנת לקבל היתר בנייה. (על-פי החלטת מועצת מקרקעי ישראל 1254 – המאפשרת הקצאת קרקע ללא מכרז לייעוד זה לחקלאים החוכרים את הקרקע "בתנאי נחלה", דהיינו מושבים וקיבוצים בהם הקרקע מוחכרת על-פי משטר הנחלות הנהוג בהתיישבות החקלאית). הבקשה לא אושרה על ידי רמ"י והתובעות ערערו על ההחלטה לבית המשפט המחוזי אשר קיבל את תביעתן. עם קבלת ההחלטה ערערה רמ"י לעליון, זאת במקביל להגשת בקשה לעיכוב ביצוע. עיכוב ביצוע לא ניתן, אך השופט יצחק עמית שדן בבקשה קבע כי נזקים עתידיים יחולו על חוות השקמים. לאור האמור חתמה רמ"י הסכם עם התובעות אשר הותנה בקבלת רישיון קבע מרשות החשמל ובכפוף לפס"ד שיינתן בערעור. בית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה וקבע כי אין לראות בחוות השקמים מקרקעין בתנאי נחלה.

לאחר קבלת הערעור המשיכו התובעות לנסות להציל את השקעתן במתקן שבנייתו כבר כמעט הושלמה, והגישו בקשה לדיון נוסף. בקשתם נדחתה. בהמשך פנו לרמ"י בבקשה להגיע לפתרון מוסכם להפעלת המתקן אך גם בקשה זו סורבה על ידי המשנה לפרקליט המדינה. התובעות המשיכו את מאמציהן ופנו לשר הבינוי והשיכון במטרה להקצות את המקרקעין לטובת המתקן. גם החלטה שהתקבלה על ידי רמ"י בנוגע למתן אפשרות רטרואקטיבית להקים מתקנים סולאריים על קרקע חקלאית, לא אושרה על ידי שר האוצר, לאור עמדת היועמ"ש כי בקבלת ההחלטה יש יסוד של אי חוקיות.

במקביל פנו התובעות לרשות החשמל להארכת מועד השלמת בניית המתקן, פניה אשר לא נענתה. משהושלמה בניית המתקן הגישו התובעות בקשה לקבלת רישיון קבע וסורבו על ידי רשות החשמל. על אף הסירובים החוזרים ונשנים ועל אף החלטת בית המשפט העליון בערעור, הגישו התובעות עוד מספר בג"צים אשר במסגרת ההחלטות על דחייתם העביר בית המשפט העליון ביקורת נוקבת על התנהלות התובעות.

במסגרת התביעה הנוכחית טענו התובעות כי נציג רמ"י ורשות החשמל הציגו בפניהם צבר של מצגים עליהם הסתמכו ומהם הבינו כי היו רשאיות להקים את המתקן הסולארי בחוות השיקמים. מאידך טענו הנתבעות באמצעות פרקליטות מחוז ת"א (אזרחי) כי התובעות ידעו כי הסכם החכירה עם רמ"י לא מאפשר להן להקים את המתקן הסולארי בחוות השקמים ובכל זאת בחרו התובעות להקימו ללא אישור ואף לסיים את ההקמה.

במסגרת פס"ד קבע בית המשפט כי: "מתקן סולארי נבנה בחוות השקמים, ועתה הוא מונח כאבן שאין לה הופכין.

"המתקן הוא פרי יוזמה של התובעות ונועד לייצר חשמל שיימכר למדינה. היוזמה מחייבת שיתוף פעולה עם רשות החשמל, ותחילתה ברישיון מותנה שניתן מאת רשות החשמל לאחר בדיקת התנאים המקדמיים לקבלתו. הרישיון המותנה ניתן לתובעות כדי לאפשר להן להגיע ליעד הסופי – קבלת רישיון קבע לייצור חשמל שיבטיח מכירתו למדינה בתעריף קבוע למשך עשרים שנים. אלא שבדיעבד הסתבר כי הרישיון המותנה , הצעד הראשון במסע, כלל לא היה צריך להנתן לתובעות ולמעשה ניתן 'בחטא' על סמך 'מצגי התובעות' לרשות החשמל. כך הגישו התובעות בקשה להקים את המתקן הסולארי בשטח החווה שמקרקעיה הן בבעלות רמ"י ולתובעות רק חוזה חכירה שאף הוא לא היה בתוקף. הגשת הבקשה להקמת המתקן הסולארי היתה בקשר למקרקעין שמטרות חכירתן כמפורט בחוזה החכירה, הן לשימושים חקלאיים, ועל פניו, אפוא, אין מטרות החכירה מאפשרות את הקמת המתקן הסולארי והפעלתו לשם ייצור חשמל. לא רק זאת אלא שכאמור, בעת הגשת הבקשה כלל לא היה בידי התובעות הסכם חכירה תקף, והוא נחתם רק לאחר שהרשיון המותנה כבר היה בידי התובעות. התובעות פעלו למימוש היעדים ברשיון המותנה, ורק לאחר שנתיים, בשנת 2012, 'נזכרו' לפנות לרמ"י לבקש את אישורה לפעילות זו. לסוף המעשה אנחנו כבר מודעים – מדיניות רמ"י אינה מאפשרת הקמת מתקנים סולאריים בחוות חקלאיות שאינן בתנאי נחלה, וכזו היא חוות השקמים ולכן בקשת התובעות נדחתה". (סעיף 43 לפס"ד)

"את התובענה דנא הגישו התובעות לאחר שהפנימו כי חרף הניסיונות החוזרים ונשנים לא יעל בידם לקבל היתר כדין להפעלת המתקן הסולארי פנו למסלול התביעה הכספית, במטרה לנסות ולהיפרע מרמ"י ומרשות החשמל כדי הכספים שהשקיעו בפרויקט. השאלה הצריכה הכרעה בתביעה זו היא, אפוא, האם התובעות זכאיות להשבת הכספים שהשקיעו בפרויקט הנפסד על סמך מצגים של הנתבעות שגרמו לתובעות להסתמך עליהם ולהשקיע את הכספים כאמור?" (סעיף 44 לפס"ד)

בנוסף נקבע כי: "אני דוחה את טענת התובעות כי רמ"י הציגה בפניהן מצגים ברורים ומפורשים שהן רשאיות להקים את המתקן הסולארי במקרקעין. עיינתי בעשרות עמודי הטענות של התובעות, ובחנתי את כלל המצגים הנטענים שתארתי לעיל, ולא מצאתי בהם התחייבות ברורה ומפורשת של נציג מוסמך של רמ"י עליה היו התובעות רשאיות להסתמך בעת הקמת המתקן. התרשמתי מהחומר שלפני כי האחריות למתקן המצוי במקרקעין ללא שימוש היא על התובעות לבדן, ולהדגיש כי למסקנה זו הגעתי לאחר 'הליכה בדרך ארוכה ומפותלת' בה בחנתי את מכלול הטענות, בדקתי את הראיות והמסמכים, ושמעתי את העדויות– דרך שניתן היה לקצר, שכן גם בהחלטות הקודמות שניתנו בבית המשפט העליון הייתה מסקנה דומה". (סעיף 64)

"בטענתן להסתמכות על הרישיון המותנה נראה שהתבלבלו להן, לתובעות, היוצרות– הרישיון המותנה ניתן להן על סמך מצגים שהן הציגו לרשות החשמל, מילוי תנאים שהן היו צריכות לבצע, למלא ולעמוד בהן. לכן, גם אם הרישיון המותנה לא היה צריך להינתן עקב אי עמידת התובעות בדרישה המקדמית בדבר 'זיקה למקרקעין , הרי שהתובעות הן אלו שאחראיות על המצג המטעה שהציגו, כי יש להן אישור מרמ"י להקים את המתקן הסולארי בשטח החווה". (סעיף 66 לפס"ד)

"טעם נוסף לדחיית הטענות, שוכנעתי לגמרי כי התובעות, שהיו מיוצגות כל העת מול המנהל, ידעו כי לצורך הקמת המתקן בשטח החווה נדרש לקבל את אישורה של רמ"י וגם ידעו, ולפחות היו צריכות לדעת, כי רשות החשמל אינה הגוף המוסמך לאשר את בניית המתקן בשטח מבחינה סטטוטורית, אלא הגוף המופקד על מתן רישיון להפעלת המתקן ומכירת החשמל … אני דוחה אפוא את טענת התובעות כי יש להטיל על רשות החשמל אחריות לתוצאה שאליה הן הביאו את עצמן במחדליהן – כשלא טרחו לבדוק את הסכמת רמ"י לפני התחלת הפרויקט. לא רק זאת אלא שדווקא התרשמתי שלניסיון הטלת האחריות על רשות החשמל שנתנה את הרישיון המותנה יש מידה של חוסר תום לב". (סעיף 70 -71 לפס"ד)

השופטת נחליאלי חיאט הוסיפה וסיכמה כך: "לאור כל האמור אני דוחה את התביעה. כפי שציינתי התרשמתי כי התנהלות הנתבעות היתה סבירה, ולא מצאתי כי מי מהן הציגה מצגים שגרמו לתובעות להשקיע בפרויקט, כל מקרה לא מדובר בהסתמכות (נטענת) לגיטימית וסבירה שראוי להגן עליה. כפי שהבהרתי ופירטתי אני סבורה כי דרך התנהלות התובעות היא זו שהביאה לכך שעומד לו מתקן סולארי כאבן שאין לה הופכין… התרשמתי כי התנהלות התובעות מקורה בתחושה ש'יהיה בסדר – 'כך, למרות המכשולים הסטטוטוריים, המהמורות שהציבו הרשויות והמשוכות שהציבו ההליכים המשפטיים שהתנהלו, סברו התובעות כי הן יכולות להמשיך ולהתקדם ולהקים את המתקן הסולארי שכן בסוף הדרך יהיה בסדר. . וכך השקעתן ירדה לטמיון". (סעיף 77 לפס"ד)

בית המשפט חייב את התובעות בתשלום שכ"ט בגובה 80,000 ₪.

את רשות מקרקעי ישראל ואת רשות החשמל ייצגה עו"ד מאיה לויאן מפרקליטות מחוז ת"א (אזרחי).