חַמָּר־גַּמָּל

בעקבות המלחמה באוקראינה מצויה ישראל בתווך בין ארצות הברית ובין רוסיה | האם ישראל פועלת נכון בבחירתה בצד האמריקני? | ומדוע לא להתחבר לכוח העולה ממזרח?

מבט לילי על שנגחאי, בירת סין | צילום: maxpixel

המאזן הגיאופוליטי בעולם משתנה והולך. מרגע פלישת רוסיה לאוקראינה תמה תקופת השלום (היחסי) שהייתה באירופה בפרט, ובעולם המערבי בכלל, התלקחו מחדש מחלוקות ישנות, ונפתח מרוץ חימוש חדש.

גרמניה ניצלה את המלחמה עם אוקראינה כמעט כדי הכפלת תקציב הביטחון שלה, וכך נהגה גם יפן – שתי מדינות שנקטו עד לאחרונה ממש באידיאולוגיה פציפיסטית. במקביל, פולין ואוסטרליה הגדילו מאוד את תקציבי צבאותיהן, ופועלות במרץ להתחמשותן. פינלנד חברה לאחרונה לנאט"ו, ושבדיה מבקשת ללכת בעקבותיה, טורקיה פיתחה תעשיית נשק, מפוארת, ופועלת נמרצות להגדלת הצי הימי שלה. מצרים מגדילה באופן משמעותי את הצי שלה, דרום קוריאה מחזיקה באחד הצבאות החזקים בעולם, וסין – בצבא הגדול בעולם.

במקביל, משתנה גם מערך הבריתות. בעבר התעמת העולם הקומוניסטי עם העולם המערבי (ברית ורשה מול ברית נאט"ו). ואילו לאחרונה נרקמה ברית בין רוסיה, סין, איראן וערב הסעודית (שהייתה עד לא מכבר בברית עם ארצות הברית), ישראל בברית עם יוון וקפריסין, וכמובן, ברית נאט"ו שואפת להתרחב ולקרב את גבולה לרוסיה.

בעקבות המלחמה באוקראינה מצויה ישראל בתווך בין ארצות הברית ובין רוסיה; ונשאלת השאלה, האם ישראל פועלת נכון בבחירתה בצד האמריקני.

לסין יש תוכנית-אב להפוך למעצמה הגדולה בעולם עד שנת 2045, ולשם כך היא פועלת במרץ להתחזקותה הכלכלית, להגברת תלותו של המערב בסין (סין היא כיום בית החרושת של העולם), ולהתחזקותה הצבאית והפוליטית. לשם כך נוקטת סין במגוון אדיר של אמצעים, ואציין רק אחדים מהם: יצירת דרך המשי החדשה, שתעבור גם במדינות ערביות, אשר תעזור לפריחתן הכלכלית ולהידוק תלותן בסין; בניית פרויקטים אדירים באפריקה והכנתם למלכודת חוב – ובכך לסלול את הדרך להשתלטותה על המחצבים ועל אוצרות הטבע האדירים שיש באפריקה, והפיכתם בפועל לקולוניות. ננקטים מאמצים רבים להשעין כמה שיותר כלכלות על היואן הסיני במקום על הדולר האמריקאי, באמצעות התניית השקעות ועסקאות במטבע הסיני, ולהחליש את המערב תרבותית (כמו רשת הטיק-טוק שהוקמה על ידי הממשל הסיני); למשל באמצעות יצירת סרטים עלילתיים שתכליתם הסמויה היא האדרת התרבות הסינית על פני זו המערבית, וכמובן – ניסיונות של השפעה פוליטית בתוך מדינות המתחרות בה, כמו גם גניבת טכנולוגיות והתקפות סייבר.

נראה שהמערב החל את שקיעתו האיטית, בעוד שהמזרח הולך ומתעצם במהירות.

לכך יש להוסיף את הנתונים הבאים: רק לאחרונה נעצרה ברגע האחרון הפיכה פשיסטית בגרמניה, שהיא, כזכור, המעצמה הגדולה והחזקה באירופה. אנגליה מאבדת מאופייה הדמוקרטי, כפי שמתבטא, למשל, בפרויקט "עיר 15 הדקות" (שיש להקדיש לו טור נפרד), המגביל מאוד את חופש התנועה, ומגדיל משמעותית את הפיקוח על האזרחים; ובאיטליה עומדת בראש הקואליציה מפלגה שהיא סימפטית מאוד לאידיאולוגיה הפשיסטית, ועוד.

נשאלת אפוא השאלה, האם לא עדיף לישראל לשנות כיוון מזרחה?

אציג כמה יתרונות של השינוי המוצע:

1 . התחברות לכוח עולה, ולא לכוח יורד.

2. לרוסיה ולסין יש השפעה רבה על מדינות ערב, כמו אירן, תימן סוריה ולבנון – בעוד שארצות הברית, החל מתקופת אובמה, הולכת ומאבדת אחיזה במזרח התיכון ולכן רק הן מסוגלות לאכוף מדינות אלו לעשיית שלום עם ישראל.

3. הפיכת ישראל כשער גיאוגרפי מרכזי המחבר בין אירופה לאסיה, על כל היתרונות הכלכליים הכרוכים בכך.

4. פלישת רוסיה לאוקראינה מלמדת שהמערב, עם ארצות הברית בראשו, מוגבל ביכולתו וברצונו להתערב באופן פיזי בסכסוכים רחוקים. זאת בניגוד לרוסיה, ששלחה חיילים להגן על משטרו של אסד. ישראל, כמדינה קטנה, חייבת ליצור ברית חזקה אחרת.

5. העצמת היכולת הפוליטית של ישראל בהיותה דמוקרטית ולהוות בכך ציר מגשר פוליטי בין מזרח למערב.

כמובן שלמהלך כזה ישנן גם חסרונות. אציג כמה מהם:

1 . קרבה תרבותית למערב

2. לעת עתה, תלות ביטחונית במערב

3. עד כה ארצות הברית סייע לנו בעת הצורך (כמו הרכבת האווירית של נשק במלחמת יום כיפור, במקביל לרכבת האווירית שהפעילה רוסיה למצרים).

4. נחתמו כמה הסכמי שלום עם מדינות ערביות בתיווך אמריקני.

5. השתלבות ישראל במפעלים אירופים בספורט, בתרבות ובעסקים.

 

שינויים גיאופוליטיים הם, בדרך כלל, ארוכים וממושכים, למרות שבעידן המודרני הם מהירים יותר מבעבר.

לטעמי, אנו נמצאים כעת בצומת מרכזי שבו רצוי לחשוב מחדש על המסלול המתאים לנו, ולבחור צד בשום שכל. אין כמעט ספק שהעולם הולך לקראת עידן של התנגשויות מקומיות, שעלולות להתפתח להתנגשויות טיטניות. לכל החלטה שתתקבל תהיה השפעה מכרעת על קיומנו כאן.

 

הכותב הוא מנכ"ל "מלאכת מחשבת, יזמות ואסטרטגיה", מחבר הספר "להבקיע מאה שערים", ומחבר שותף של הספר “Striking Kosher Gold”

 

 

כתיבת תגובה