עם תחילת 'שאלת גשמים' משרטט דוד שלומוביץ ביד אמן לביזנעסופ"ש את שוק המים בישראל • מסקירה היסטורית קצרה ועד למסעי הפרסום נגד בזבוז המים, מפטנטים, פתרונות ורעיונות ועד מפעל ההתפלה הגדול בעולם • וגם על הדרמה בבית המשפט שעלולה לעכב את כל התפתחות משק המים בעשור הקרוב • ושאבתם מים בששון, כל הנתונים והמספרים
דוד שלומוביץ 08.11.2019
הכינרת מחרך הצצה בעמק הירדן | צילום: יצחק הררי, פלאש 90 מכירים את הכינרת, זאת שאנחנו עוקבים אחריה בחרדה, האם המפלס עלה בסנטימטר אחד או שניים, והאם המפלס מתקרב לקו האדום? מסתבר, שבמשק המים ההפכפך בישראל הולכים להפוך את היוצרות. אל הכינרת המוכרת – המהווה את המדיד למצב המים בישראל – הולכים להזרים בכל שנה 30 מיליון מ"ק. בהמשך מדברים בממשלה על הגדלת ההיקף עד ל-300 מיליון מ"ק לשנה (מ"ק – מטר מעוקב = 1000 ליטר. נקרא גם קוּבּ).
ומהיכן יגיעו המים לכינרת, אם הגשם היורד אינו מספיק כדי למלאותה? פשוט, מים התיכון, דרך מכוני ההתפלה הפעילים בישראל. כעת, הדבר אינו מובן כלל. אם הכינרת היא אגן ההיקוות העילי הגדול בישראל והמים הנאגרים בה מיועדים לשימוש שוטף, מדוע לבנות מוביל הפוך שיזרים מים לתוך הכינרת?
כדי לענות על השאלה הזו ולהבין מה קורה במשק המים בישראל, מוכרחים לחזור אחורה ולראות את התמונה הרחבה. משחר ההיסטוריה, היוו מקורות מים את הסיבה למתחים וסכסוכים בין אנשים ועמים. בשבועות הבאים נקרא בפרשת השבוע, על סכסוך מים בין יצחק אבינו לפלישתים הסותמים את הבארות שאברהם אבינו חפר. הנילוס המשקה את מצרים, היה הראשון שלקה בעשרת המכות ובזמן שעם ישראל הלך במדבר, הוא מבקש פעם אחר פעם מים.
גוף האדם נצרך למים כדי להתקיים, לא פחות מחמצן ומזון. לצורך כך יעשה האדם ככל שיצטרך, על מנת שיהיו ברשותו מים טובים לשתייה ואם אפשר גם לשימושים נוספים. הוא יעשה הכל על מנת שהמשאב הנוזלי לא יימנע ממנו.
כמות הצריכה הביתית לנפש, על פי רשות המים, עומדת כיום על ממוצע של 92 מ"ק לנפש לשנה. מדובר בירידה משמעותית בצריכה של השנים האחרונות, כשבעבר עמדה על ממוצע של 110 מ"ק, זאת בעקבות ההסברה הרבה נגד בזבוז המים, עליה נרחיב בהמשך. נתון מעניין שבידי משרד האוצר, מציג את 'ההסתפקות במועט' של המגזר החרדי, אצלו כמות הצריכה לנפש, נמוכה משמעותית מהצריכה בציבור הכללי. על פי נתוני רשות המים מדובר בפער של למעלה מ-20%!
המלחמה על המים
כשנתיים לאחר הקמת מדינת ישראל, בין השנים 1951-1967 התנהלה 'המלחמה על המים' בראשות סוריה, לבנון וירדן. המדינות קידמו תוכניות והחלו בביצוע להטיית מי הבניאס והירמוך המזינים את הכינרת, לשימושם הפנימי. הדבר הביא את צה"ל לתקוף שוב ושוב את כלי העבודה ואת הקטעים שהצליחו להיבנות. לפי דעות שונות, 'המלחמה על המים' סומנה כגורם ראשי לפריצת מלחמת ששת הימים. מלחמה זו – על המים – נפסקה, רק כאשר צה"ל ניצח וכבש את רמת הגולן.
המחסור במים במדינות האזור יצר מצב גיאו-פוליטי ומדיני סבוך. בהסכם השלום עם ירדן, ישראל קיבלה שטחים ירדניים נחוצים לישראל, בתמורה להספקת מים לירדן. ההסכם עם הרשות הפלסטינית כולל גם הוא סעיפי מים רבים ואף טיפול נכון בביוב, במטרה למנוע מהשפכים של הרשות את זיהום האקוויפרים, מאגרי המים של ישראל.
ארבעה מאגרי מים מתוקים עיקריים, קיימים בישראל: אקוויפר החוף, אקוויפר ההר ואקוויפר חרמון, המזין את אגם הכנרת. האקוויפרים – על פי וויקיפדיה – הם שכבות סלע נקבוביות תת-קרקעיות, האוגרות מים בנקבוביותיהן, באופן המזכיר ספוג ענקי. המים המחלחלים נעצרים בסופו של חלחול בשכבת סלע קשה האוגרת את המים.
בעבר אקוויפר ההר והחוף, היו מספקים כמחצית מצריכת המים בישראל והכינרת סיפקה עוד כשליש מהצריכה, אולם שורה ארוכה של בעיות מונעות את השימוש המלא באקוויפרים וכיום, כ-80 אחוזים מכלל תצרוכת המים השפירים של ישראל לצריכה פרטית וציבורית, מקורם במערך ההתפלה.
אקוויפרים של בעיות
אקוויפר החוף, המשתרע לאורך חוף הים התיכון, מקיסריה בצפון ועד רצועת עזה בדרום, חשוב מאוד לתושבי ישראל. הן מפני שניתן לאגור בו עד 2 מיליארד קוב מים, והן מפני שהוא קרוב למרכזי האוכלוסייה, ושאיבת המים ממנו קלה, היות והם קרובים לפני השטח.
דא עקא, סיבות אלו גרמו לכך שהמאגר נוצל בעבר כמעט עד תום. במקביל נגרמו לאקוויפר נזקים כבדים, מארבע סיבות עיקריות: זיהום מים, זיהום קרקע, המלחה וכאמור שאיבת יתר. אקוויפר החוף יושב מתחת האזור הכי מיושב ביותר במדינת ישראל. הבתים, הכבישים והמדרכות שנבנו הקטינו במאוד את חלחול מי גשמים לתוכו ומנעו ממים מתוקים למלא את המאגר.
לצד איטום הקרקע, חלחלו למאגר במשך השנים חומרי הדברה חריפים, שפכי תעשייה, דלקים ושמנים וביחד עם השאיבה המוגברת אקוויפר החוף הפך למאגר שדורש שיקום מאסיבי.
אקוויפר ההר לעומתו, נקי יחסית, אולם מוגבל ביכולת האגירה שלו. ואילו אקוויפר חרמון מקבל כמות משקעים גדולה, אולם כאמור, הוא מזרים את מימיו לאגם הכינרת בעלת התכולה של כ-4,000 מיליון קוב מים מתוקים. גם מאגר זה לא ניתן לניצול עד תומו מחשש להמלחת המים. מסביב לכינרת ובקרקעיתה מצויים שורה של מעיינות מלוחים. אם תיסעו לאורך חופי הכינרת לכיוון צפון תוכלו לראות את קו 'המוביל המלוח' שהוקם בשנות ה-60 כדי לנסות להקטין את מליחות האגם.
לאחר שהבנו את מקורות המים המתוקים של ישראל, נתעכב מעט על צריכת המים. מתוך מסמך שהוגש לכנסת עולה כי בשנת 2016 היקף הצריכה של מים בישראל לכלל השימושים היה 2,345,890,300 מ"ק, כלומר כ-2.3 מיליארד מ"ק. היקף זה כולל את המים שניתנים לירדן ולרשות הפלסטינית מכוח ההסכמים 6%. התעשייה צורכת כ-5%, רוב המים כ-55% הולכים לחקלאות ואילו 34% שהם למעלה מ-800 מיליון מ"ק הולכים לצריכה פרטית וציבורית.
חמשת מתקני ההתפלה בישראל מפיקים כיום כ-600 מיליון מ"ק והחלטת הממשלה מיוני 2018 קובעת יעד התפלה של 885 מלמ"ק בשנה עד 2024. יעד נוסף לשנת 2030 מדבר על 1,100 מלמ"ק בשנה, כשלצורך כך, הרשויות בחרו להעלים עין מאי סדרים ובעיות במתקני התפלה. דרמה הייתה השבוע בבית המשפט כשהמהלך נעצר, אולם בל נקדים את המאוחר.
החקלאות המפותחת בישראל, צורכת אמנם כ-55 אחוז מסך הצריכה הכללי, אולם כ-60% מהצריכה החקלאית הם של מים לא שפירים וכמעט שלושה רבעים מהמים הלא-שפירים הללו הם מי קולחים – מי שפכים מטוהרים, והשאר מים מליחים ומי שיטפונות.
הקרחון שלא נגרר לישראל
מקובל לומר שההכרח או הצורך הוא אבי ההמצאה. מדינת ישראל שמתמודדת מאז הקמתה עם מצוקה במשק המים הנחילה לעולם, כמה וכמה פתרונות ופטנטים בתחום המים. בראש הרשימה ניתן למנות את הטפטפת שהביאה לחיסכון אדיר במים להשקיה. מפעלי ההתפלה בישראל הם מהגדולים בעולם, וגם שיעור הקולחים המושבים לשימוש חוזר בישראל הוא מהגבוהים בעולם. 87% מהשפכים המטופלים (שהם כ-82% מכלל השפכים) חוזרים לשימוש.
ברשות המים אמרו בתחילת השנה, כי "בשל רצף חמש השנים השחונות שעברנו, מקורות המים הטבעיים סובלים מגירעונות ענק. גירעונות של כ-2.5 מיליארד קוב מים", יותר מהצריכה השנתית הכוללת, או פי שלוש מכמות הצריכה הביתית והציבורית השנתית. שנים שחונות באו והלכו לאורך העשורים של מדינת ישראל, לצד הידלדלות מקורות המים הטבעיים וכל זה במדינה שמתבססת רבות על חקלאות, אולם ברוב שטחה שורר אקלים צחיח או צחיח למחצה. צירוף כל הנתונים יחד, יצר את המשבר אתו מתמודדת המדינה מזה שנים – 'מצוקת המים בישראל'.
כדי להתמודד נכון עם המצוקה, נעשו פעולות רבות דוגמת הקמתם של מתקני ההתפלה שהזכרנו, הקמת מפעלי טיהור מים, קיצוב מים לחקלאות ונתינת עליונות בכל הקשור לטיפול במשק המים. גם גלי פרסום תקפו את אזרחי ישראל במשך השנים במטרה לחסוך במים. בין הסיסמאות הזכורות לטוב ניתן למנות את "ישראל מתייבשת", "חבל על כל טיפה, "חסוך שלא יחסר", "שהחורף לא יבלבל אותנו" והצעקה האלמותית "בינתיים סוגרים את המים".
את זעקת הילדות הכאובה שפורסמה בקיץ 2001, ליווה צרור של תשדירי טלוויזיה ורדיו אשר ניסו לשכנע את הציבור לחסוך במים. במקביל הודיעה נציבות המים על הטלת קנסות כבדים על מי שישקה את גינתו במהלך היום, ואף עודדה אזרחים להלשין על שכנים שמבזבזים מים. השכנועים עזרו ובמסמך שהונח על שולחן הכנסת נכתב, כי "צריכת המים לנפש ירדה בשני העשורים האחרונים".
פתרונות שעלו בעבר דיברו על יבוא מים באמצעות מכליות ענק שיגררו מאזור טורקיה או באמצעות הנחת צינור אחד רציף. פתרון נוסף שהעלה חיוך בישראל, גרס שיש לגרור קרחון ענק מאנטרקטיקה או מצפון קנדה לחופי הארץ ולהשתמש במימיו.
קצירת מים אסורה
בישראל הבינו שאין להסתמך על מקורות חוץ, בכל הקשור למקור חיים חשוב לאזרחי המדינה. בנוסף התחדדה ההבנה, כי "למשק המים יש השלכה ישירה על חוסנה של המדינה, עתידה הכלכלי ובריאות תושביה והדורות הבאים". כך כותבת ד"ר יונה ברגור, במאמר ארוך וחשוב בנושא המים בישראל. "על האחראים לעיצוב המדיניות לקחת בחשבון גם רווחת הדורות הבאים, ולהימנע מפעולות שעלולות לגרום להשחתה בלתי הפיכה של מקורות המים".
אך צריך להבין, שתהליכי ההתפתחות במשק המים – הן לטוב והן למוטב – הם בעלי טווח ארוך מאוד והראייה בתחום צריכה להינתן למרחק רב. כבר בשנת 2012 הציגה רשות המים בפני הכנסת את "חלקה הראשון של תוכנית אב למשק המים עד 2050".
באמצעות ראייה לטווח ארוך, ניתן להסביר את פעולות הטיפול בכינרת ובאקוויפרים. כך, למרות שכיום המים המותפלים מספיקים לצורכי השימוש הפרטי של ישראל, יש צורך, לטווח הארוך, להשיב מים לאקוויפר החוף על מנת לשמור עליו מהמלחת יתר. לצד זריעת המים בשדות ההשבה, נעשים כל העת איתור וטיפול בזיהומי קרקע, חומרי ההדברה נמצאים בתקן חמור, השאיבה ממי התהום מוגבלת וחל איסור על קצירת מים (איסוף מי גשמים, או שאיבה משמעותית מנחלים ומנהרות היא עבירה פלילית).
חשיבות השמירה על הכינרת, כמאגר המים הפתוח הגדול בישראל, הביא את הרשויות לקבל החלטה להזין את הכינרת במים מותפלים בהתאם לירידת הגשמים. זאת כדי לשמור על הכינרת מהתייבשות או מהמלחה קיצונית, שתהפוך את הימה החביבה למוקצית מחמת מליחות.
התפלה מלשון 'תפל'
מול חגיגת ההתפלה של ישראל, קובלים ארגונים כמו 'אדם טבע ודין' ומומחים נוספים, על הסתמכות מלאה של ההתפלה על מקורות השתייה של ישראל. במסמך שהזכרנו לעיל אשר הוכן מטעם 'מרכז המחקר והמידע של הכנסת', מונים מחבריו כמה בעיות העולות כתוצאה מההסתמכות הגוברת על מים מותפלים: ראשית העלויות, עלות הפקת מים מותפלים, גבוהה מזו של הפקת מים שפירים טבעיים.
שנית, הנזקים. התפלת המים גורמת נזקים סביבתיים. בהם, שימוש מוגבר באנרגיה (ובעקבותיו – עלייה בזיהום האוויר) ופגיעה בשימושי קרקע הנובעת מהקמת מתקנים על החוף; נזק בריאותי בגלל מחסור במינרלים במים (בעיקר מגנזיום); חשש לנזקים הנגרמים מהזרמת התמלחת לים (התמלחת היא תמיסת מי המלח הנותרת לאחר הוצאת המים המותפלים) וחשש מהשפעת זיהום הים – שהוא המקור למים מותפלים – על משק המים.
במסמך שפרסמה עמותת 'אדם טבע ודין', נטען שב-20 השנים האחרונות נפסלו כ-200 בארות מי שתייה. כתוצאה מכך מפסיד משק המים בין 100 ל-150 מיליון מטר־קוב בשנה (כ-15% מצריכת המים הביתית). הסיבה המרכזית לפסילת הבארות, היא הימצאות מזהמים בריכוזים גבוהים מאלה שנקבעו בתקן מי השתייה. לדבריהם, במקום להשקיע בטיוב הבארות שנפסלו וחידוש ההפקה מהן של מים טבעיים, בריאים וזולים להפקה, בוחרת המדינה, למרבה הצער, בהתפלה.
מלכתחילה, עם הקמת מדינת ישראל, היה ברור שישנה בעיה ובתחילת שנות ה-60 הוקם באילת מתקן שהיה מבוסס על הקפאת חלק ממי הים, שכן הקרח הקופא אינו מכיל מלח ובהפשרתו הוא הופך למים מתוקים, תהליך זה הסתבר כלא יעיל ושיש צורך בפתרון אחר.
התפלת מים מתבצעת על ידי הפרדה בין המים למלחים המומסים בהם, על מנת לקבל מים הראויים לשתייה או לחקלאות ולכל שימוש אחר במים באיכות מי שתיה. מקור המילה התפלה הוא במילה "תפל', חסר מלחים, ואכן מטרת ההתפלה, היא הפחתת כמות המלחים במים.
תהליכי ההתפלה מורכבים מממברנות ואוסמוזה הפוכה (הטכנולוגיה העכשווית). בתהליך זה מעבירים את המים המלוחים, בלחץ גבוה מאד, דרך ממברנות המאפשרות מעבר מים בלבד ומונעות מעבר מלחים. המים שעוברים דרך הממברנות הם מים מותפלים ואילו המים שנשארים בתמיסה הם רכז המוזרם חזרה לים (כ-50% ממי הים הופכים למים מותפלים והשאר חוזרים לים כרכז).
מתקנים גדולים בעיות גדולות
מתקן ההתפלה הראשון בישראל שהפך ליעיל, הוקם באילת בשנות ה-70 (כיום המתקן עדיין פועל ומספק 20 מיליון מ"ק לשנה). בשנת 1999 קבעה ממשלת ישראל כי יש להיערך להתפלת מי ים באופן מאסיבי ובשנים הבאות התקבלו שורה של החלטות בנושא.
מתקן ראשון גדול להתפלת מי הים, החל לפעול רק בשנת 2005 ועד אוקטובר 2015 החלו לפעול חמישה מתקנים להתפלת מי ים: אשקלון, פלמחים, חדרה, שורק ואשדוד. כל אחד מהם יכול להפיק בין 90 ל-150 מלמ"ק מים בשנה.
לא ניכנס כאן לכל הבעיות שליוו את הקמת המתקנים ועל דוחות מבקר המדינה שקבע, כי "אי-הקמת המתקן (אחד מהם. ד"ש) במשך עשור, מעידה על כשל מתמשך ועל בעיית משילות חמורה של הממשלה אשר פוגעים באינטרס הציבורי". גם בעיות שהתגלו באחד המתקנים לאחר ההפעלה, עיכבו את ההפקה ועלות התיקון עברה את ה-200 מיליון שקל. התהליכים היו ארוכים וקשים.
בינואר 2018 הופקו בישראל 604 מלמ"ק מים מותפלים, מהם 62 מלמ"ק שמקורם במי תהום מליחים. לפי החלטת ממשלה מ-2008, עד שנת 2020 הכמות הכוללת של מי ים מותפלים אמורה הייתה להיות לפחות 750 מלמ"ק בשנה.
בהמשך התקבלה החלטה להקים שני מתקנים נוספים, האחד בגליל המערבי והאחר בשורק (מתקן נוסף) שאמור להיות הגדול מסוגו בעולם. המכרזים יצאו לדרך ואל השלב הראשון ניגשו שבעה חברות. המדינה פסלה את ההצעה הסינית ועוד שלוש קבוצות פרשו עצמאית. קבוצת 4A Desalination שהוקמה על-ידי אלייד תשתיות, אפקון החזקות וענקית ההתפלה הבינלאומית Acciona Agua S.A לא עלתה לשלב הגמר אליו הגיעו שתי חברות IDE והאצ'יסון.
מדובר בשתי חברות שהחזיקו בעבר במתקן ההתפלה בשורק, שנמכר לאחרונה לדן קפיטל. יש להן את הניסיון הראוי להקמת מתקן התפלה בסדר גודל ענק, שאמור להפיק כ-200 מיליון קוב בשנה עם עלות בנייה של כ-2.5 מיליארד שקל. בנוסף הודיע בנק ההשקעות האירופי (EIB) על כוונה להעמיד מימון בהיקף של עד 150 מיליון יורו לפרויקט, ואפילו נשקלה אפשרות להקים בסמוך תחנת כוח קטנה במטרה להוזיל את עלות המים, הכל היה נראה טוב ויפה אבל התעוררה בעיה בסדר גודל ענק לא פחות ממתקן ההתפלה הגרנדיוזי.
תרבות ישראבלוף
בעקבות תלונות של תושבי חולון על מים חומים בברזים, התברר שהחברות ערכו מניפולציה, לכאורה, במתקן ההתפלה שורק במים. על פי מסמך של 'אדם טבע ודין' שפורסם ב'כלכליסט', בכל בוקר, סמוך לשעה 9:00, נערך במתקן ההתפלה בשורק 'נוהל דיגום בוקר', שמטרתו – לכאורה – להטעות את הרגולטור וליצור מצג שווא, לפיו מתקן ההתפלה מספק מים שעומדים בקריטריונים שקבעה המדינה באשר למליחות המים.
בכל בוקר בוצע שינוי באופן תפעול המפעל, ולאחריו נדגמו המים על ידי מעבדת המתקן. את תוצאות הדיגום העביר המתקן למשרד הבריאות ולרשות המים. בהמשך היום, עלה ריכוז הכלורידים במים בעשרות ובמאות אחוזים, באופן שהיווה חריגה משמעותית מהתנאים המחייבים את מתקן ההתפלה.
שלא תחשבו שלא ניתן היה לגלות את הרמאות. חברת מקורות – חברת המים של ישראל – מדדה באופן תדיר את ריכוז הכלורידים, ממש בהמשך הצינור שיוצא ממתקן ההתפלה. על פי 'אדם טבע ודין' כאמור, קיבל הרגולטור במשך שנים את שני הדיווחים, כלומר מהמתקן וממקורות, והם אף פורסמו אחת לכמה חודשים באתר האינטרנט של משרד הבריאות. הבעיה היא, שככל הנראה, אף אחד לא ממש בדק את הנתונים.
משפרצו הדברים לתקשורת, הקים משרד האנרגיה ועדת בדיקה רשמית, במטרה לטפל במשבר התפלת המים של המתקן בשורק. על פי הערכות הוועדה, הרווח הכספי שנולד לשתי החברות כתוצאה מהמשחק ברמת המליחות במים (ריכוז הכלורידים), הגיע לכ-12 מיליון שקל בשוטף, ועוד כ-47 מיליון שקל בחיסכון בקנסות.
ברור לכל שלא מדובר כאן על סיגרים, שמפניות או חמגשיות, שהמדינה הוציאה עשרות מיליונים כדי לחקור אותם, אלא על בעיות ענק כבריאות הציבור, בעיות בצנרת, ועוד שלל בעיות מעבר לתועלת הכספית. שר האנרגיה שטייניץ כינה את מסקנות הוועדה "תרבות ישראבלוף".
הדרמה השבועית
ועדת הבדיקה כתבה ש"מתקן ההתפלה שורק הפר, באופן שיטתי ולאורך תקופה ארוכה, את ההסכם מול המדינה. עצם אספקת המים ברמת איכות שאינה עומדת בתנאי ההסכם, הינה חמורה ביותר. יתרה מזו, העובדה שמדובר באספקת מים לשתייה, שהינם מוצר בסיסי וחיוני ביותר לאזרחי המדינה, מביאה לפגיעה קשה באמון האזרחים".
אולם למרבה הפלא, משרד האוצר בחר 'להתעלם' מתוצאות הוועדה וקידם את שתי החברות הבעייתיות. חברת אלייד לא אמרה נואש והגישה עתירה בה נטען, כי "החלטת ועדת המכרזים שלא לפסול את ההצעות שהוגשו מטעם IDE והאצ'יסון, לנוכח פרסום הממצאים החמורים של ועדת אדירי, לוקה בחוסר סבירות קיצוני, ובהתאם להלכה הפסוקה, מחייבת את פסילת ההחלטה".
העתירה הוגשה באמצעות עורכי הדין גיורא ארדינסט, תומר ויסמן, ערן וינר וג'ון אלקלק ממשרד ארדינסט, בן נתן, טולידאנו ושות'. בעתירה נכתב כי העותרת מבקשת להורות על פסילת IDE והאצ'יסון מהשתתפות במכרז להקמה ולהפעלה של מתקן ההתפלה הגדול בישראל. "סעד זה מתבקש לאחר שוועדת בדיקה של משרד האנרגיה, קבעה כי הפעלתו של מתקן התפלה אחר על-ידי אותן מציעות [שורק א'], הייתה נגועה במרמה מכוונת ושיטתית".
השבוע – בדרמה ייחודית השייכת רק למדינת ישראל – הודיע משרד האוצר לביהמ"ש המחוזי בירושלים שהוא מבטל את החלטת ועדת המכרזים, לקדם הקמה של מתקן התפלה חדש בצפון, על ידי אחת משתי החברות IDE ו-האצ'יסון. שופט ביהמ"ש המחוזי ארנון דראל, קיבל את הצהרת המשרד והחזיר את כלל החומרים לדיון משרדי הממשלה. בעקבות ההחלטה, משכה אלייד את העתירה שלה.
אלא שככל ויוחלט לגשת למכרז חדש, עלול שוב להיווצר מחסור ומשבר במשק המים בישראל, באמצע העשור הבא, מה שמחזיר אותנו בקלות לתחילת הכתבה.
10/11/2019 8:31
כתבה מצוינת שמסכמת את כל החורים שיש במשק המים בישראל.
נס שהמים לא נשפכים מכל החורים והסדקים של משרד האוצר שמתעלם מהגנבות של החברות הגדולות.