יחסי החרדים והמדינה – תור הזהב או נורה אדומה 

מסקר של ההסתדרות הציונית עולה כי 45% מהחרדים מחשיבים את עצמם כציונים. "זו התקופה הטובה ביותר עבור החרדים מאז קום המדינה" צוטט בכיר בפוליטיקה החרדית כשדובר על הקדמת הבחירות. האם זה שהחרדים חיים בשלום עם המדינה נחשב להצלחה או כשלון? 

השר ליצמן בטקס צבאי בקריית גת. צילום לשכת ליצמן

כשנפגשו מרן ה"חזון איש" זיע"א וכ"ק האדמו"ר הרה"ק ר' יואל טיטלבוים מסאטמר זיע"א, העלה הרבי מסאטמר את החשש מפני גזירות רדיפת הדת במדינת ישראל, השיב לו על כך ה"חזון איש": "יותר משאני מתירא מפני גזירות חוששני פן תערב המדינה לחיכם של שומרי התורה". (מעשה איש ח"א עמ' רלו).

קץ האידאולוגיה

לפני כ 70 שנים החלה התקופה המכונה בהיסטוריה "מותן של האידאולוגיות הגדולות". זהו תהליך ארוך שתחילתו מסומנת בעקבות טראומות קולקטיביות שנוצרו בהשפעת מלחמת העולם השנייה – הלא היא השואה הנוראה והמאורעות שקדמו לה, עם דגש על עליית הצורר הגרמני והופעת הפשיזם, כשמלחמה זו נחשבה למונעת מטעמים אידאולוגיים.

כך מת האימפריאליזם ובהמשך מתו גם הגבולות החדים שחצצו בין הקומוניזם והקפיטליזם נוכח המלחמה הקרה ונוראות המשטר הסובייטי מצד אחד, וכשמאידך נוצרו הפערים החברתיים העצומים, ההון התרכז לשכבה מצומצמת והעשירים התעשרו יותר תוך דריסת העם.

המשברים במדינות הרווחה בעולם המערבי, הקיצו על הסוציאל-דמוקרטיות, והביורוקרטיה הרבה שהקשתה על חיי מסחר בממשל מעורב הביא להפרטות וצמצום במעורבות.

לאט ובטוח מעדיף הפרט את חייו ללא חיבור חזק ואמיתי לקהילה, בכדי לנתב לעצמו את דרכו שלו במלחמתו הפרטית אל מול המערכת.

האידאולוגיות בישראל

גם אצלנו, במדינת ישראל, אם נביט אחורנית, התהליך של האידאולוגיות הגדולות נמוג, הציונות החילונית התעייפה, הדתית כרעה ברך בכדי להישאר מעורבת, והחרדיות לחדי העין כבר הפכה משחור לצבעי הקשת.

אין קיבוצים, וטובי בניהם יושבים בהיכלי ישיבות. לצערנו גם טובי בנינו עשו את הדרך ההפוכה, ובעירוב הרשויות הזה חסידים וליטאים, חרדים וסרוגים, דתיים וחילוניים, ימנים ושמאלנים, אף אחד לא באמת שייך למחנה מובהק.

אין מספיק שנאה או זלזול שיגרום למאן דהוא לגזוז פיאות של עולים, וקשה למצוא אידאולוג שיפרק משפחות בגלל "איחוד" או "מאוחד". אנחנו לא מוכנים "להתאבד" בשביל הדעות שלנו, ובינינו בשקט נודה כי אילולי הפלג הירושלמי לא באמת הייתה התעקשות על גזירת גיוס, משני הצדדים.

לא חס וחלילה שתורתנו השתנתה במאום או זעה ממקומה כמלא הנימה. אבל אם אלו שכנגדך לא ממש לוחמים בך, קשה לך להחזיק את הכוננות ברמה גבוהה, קשה ללחום את מלחמת המעטים מול הרבים כשאין משהו שמתעקש "להשכיחם תורתך".

אין מספיק חיכוך

אם האב לפיד איגד את כל הציבור החרדי כנגדו כל אימת שתקף את היהדות הנאמנה, בנו שברור לכולם שהוא נטול אידאולוגיה ורק מחפש את כיוון הרוח בכדי לפרוש לפניה את המפרש שלו, כבר לא מאחד שום ציבור.

כשמנהיג מפלגת הפועלים תוקף את השמלאנים, והשמלאנים תוקפים את מרצ וזאת כי היו"ר שלה נועץ בימני קיצוני, ואותו ימני מסביר שנחלץ לעזרת השמאל כדי שלא יעלם מהמפה, כי חייבים שכולם יעלו למגרש, כל בר דעת מבין שבזרם המרכזי אין יותר אידיליות.

הדבר שמחדד את הפרדוקס הזה הוא בהקצנה שנמצאת בקצוות, אם ניקח כדוגמה את ביטאון העדה החרדית ועיתון הארץ. כשהם מביטים בציבור האידיש ובזהות המיטשטשת הם מקצינים עוד יותר עד שמרוב ההקצנה הם נעשו כבר קרובים כל כך.

כמו שבעדה החרדית מגנים את המדינה ואת הצבא, ויום העצמאות הוא יום חשבון נפש עבורם, כך ממש בביטאון השמאל הרדיקלי מתקשים למצוא סיבות לשמוח ביום העצמאות כפי שהיטיבו להסביר זאת טובי כותביו, ובוחרים לסלוד מצלפי צה"ל שמטווחים את הפלסטינים על הגדרות בעזה, כן וגם שם קוראים לחשבון נפש.

 ככה זה בעצם בטבע, אם אתה לוקח המון המון לצד אחד, סופך שאתה מגיע ופוגש ממולך את זה שפנה המון המון לכיוון השני, אתה פוגש אותו הכי קרוב, פנים אל פנים.

חכם עדיף מנביא. כמה נשמעה אותה טענה של החזון איש רחוקה באותם ימים, וכמה היא פשוטה היום. כל כך פשוטה, עד שקשה לחשוב אחרת.

4 תגובות ל: "יחסי החרדים והמדינה – תור הזהב או נורה אדומה "

  1. איזה בושות, נציג חרדי עושה מעשי גויים, להניח זר פרחים על מצבה,
    להיכן הידרדרנו………

  2. מסכים עם כל מילה.
    זה לא תור הזהב.
    אלא עגל הזהב.

  3. כל מילה – זהב !!

  4. זה לא מצבה . זה אנדרטה .
    והגיע זמן שגם אנחנו החרדים נראה סימפטיה עם כאבם של המשפחות השכולות ….

כתיבת תגובה