למה דו-שנתי ולא תלת-שנתי?

אחיזת עיניים. נתניהו וכחלון. צילום: מארק ישראל שלם, פלאש 90

נתניהו וכחלון הגיעו לפשרה מעניינת; האוצר יגיש תקציב דו שנתי, ובשנה הבאה ניתן יהיה להכניס בו שינויים.

ובכן, לכאורה אין כאן בשורה אמיתית, כיון שמחד גיסא גם בתקציב חד-שנתי ניתן להכניס שינויים (וכמדומני שדי ברוב רגיל לשם כך), ומאידך גם אם לא יעברו אותם שינויים לקראת המחצית השנייה של התקציב הדו שנתי – הרי שהממשלה לא תיפול בשל כך.

האם זו רק מכבסת מילים שנועדה לאפשר לשר האוצר לרדת מעץ ההתנגדות לתקציב הדו-שנתי? לדעתי נבט כאן משהו גדול ומשמעותי הרבה יותר. ההסכמה על כך שסכנת נפילת הממשלה בשל אי העברת תקציב במועד אינה חייבת לבוא לידי ביטוי בכל שנה מחדש – ביטוי שמשמעותו לא רק פיליבסטרים והתעללות של חברי הכנסת מהאופוזיציה בחבריהם שבמשמרת השולטת, אלא גם מאות מיליוני שקלים שדווקא השותפות הקואליציונית "משיגות" (או "סוחטות" ככל שמדובר במפלגות דתיות או חרדיות) תמורת התמיכה בתקציב – וזה שהרוב "המיוחס" יתקבל אחת לשנתיים, אומר שבהצבעות הביניים על אשרור תקציב השנה השנייה או על עדכונו יהא די ברוב רגיל.

וכאן מגיע החידוש הגדול אשר כולי תקווה שהכנסת תאמץ אותו והוא יופעל החל מהממשלה הבאה. אני מציע תקציב ארבע שנתי או חמש שנתי. הממשלה החדשה שתיבחר תגיש עם השבעתה או בסמוך למועד זה, תקציב לכל משך תקופת כהונת הכנסת. מידי שנה ניתן יהיה לעדכן אותו, כשם שמעדכנים תקציב דו שנתי. אולם הויכוחים ובעיקר הסחר-מכר סביב אישור התקציב יאוחדו עם המשא ומתן הקואליציוני הראשי ולא יחזרו על עצמם מדי שנה בשנה.

זה ישפר את התכנון הכלכלי האסטרטגי, את היציבות השלטונית, וגם את עבודת האופוזיציה. אם כיום מתרכזים מאמציה בעיקר לקראת ההצבעות על התקציב, הרי שבמצב של תקציב רב שנתי לא תהיה לה ברירה כי אם לשמור את צעדי הממשלה ולמחות עליהן בכוננות ובנוכחות מלאה, כל ימות השנה.

כל זאת כמובן בנוסף לרווח העיקרי שהוא כאמור החיסכון המצטבר בן המיליארדים מאיחוד המו"מ של מספר תקציבים שנתיים למו"מ קדנציאלי אחד שגם הוא יאוחד עם המו"מ הקואליציוני.