מגיע להם! לא מצטער על עובדי רשות השידור שהולכים הביתה

צילומים: יונתן סינדל, נועם ריבקין פנטנור, מרים אלסטר | פלאש 90

סגירת רשות השידור שכללה גם פיטורים של מאות עובדים, היא סאגה כואבת. כל סיפור על מקום עבודה שנסגר ומותיר אחריו עובדים חסרי פרנסה, הוא סיפור שכואב וצורב בנשמה. העבודה היא חלק מרכזי בחייו של האדם לעמל יולד, ובהיעדרה הוא מרגיש תלוש, ללא מקור פרנסה והדבר עלול לגרום לתוצאות כואבות.

אבל לצד זה יש לנו כמה נקודות בנושא רשות השידור במיוחד לאחר השידור האחרון השבוע של מהדורת החדשות "מבט" שכלל מחזות של בכי ונהי בפריים-טיים.

פורצי גדר בחילולי שבת

קודם כל בהיבט האמוני-יהודי: אין לנו שום צער על מהדורת מבט ששודרה אתמול בפעם האחרונה. המהדורה הזו אחראית במישרין על חילול שבת בפרהסיה בארץ ישראל. היא הייתה החלוצה להתחיל לשדר בשבת, מה שהפך לנורמה מקובלת עד היום בכלי התקשורת למגינת לבם של שלומי אמוני ישראל.

זה קרה בשנת תש"ל (1969) או אז התחוללה סערה ציבורית סביב שידורי הטלוויזיה בשבת, כאשר מליאת רשות השידור החליטה להרחיב את שעות השידור היומיות ולעבור מארבעה ימי שידור בטלוויזיה הישראלית (הערוץ היחיד שפעל בישראל באותה עת) לשידורים יומיים, כולל ימי שישי ושבת, החל ממר-חשוון של אותה השנה.

במסגרת המו"מ להרכבת הממשלה לאחר הבחירות לכנסת השביעית שנערכו באוקטובר, דרשו נציגי המפלגות הדתיות להקפיא את פתיחת השידורים המתוכננים לליל שבת. בשבוע הראשון של נובמבר, בו החלו השידורים היומיים, התחוללה מהומה סביב הסוגיה. בסופו של דבר החליטה ראש הממשלה גולדה מאיר להיענות באופן זמני לדרישת הדתיים, ולהקפיא את פתיחת השידורים בליל שבת.

עו"ד יהודה רסלר עתר לבג"ץ בתביעה להורות לרשות השידור לשדר בשבת, אך נדחה בנימוק שאין ברשותו מקלט טלוויזיה ולכן אין הוא נפגע ישירות ממדיניות השלטון. הוא צירף אליו את גיסו שהיה לו מקלט, וביום שישי בשעות בין ערביים הגיעו השניים לירושלים, לביתו של השופט צבי ברנזון שהיה שופט תורן. לאחר דיון של שלוש שעות בביתו – הוציא ברנזון צו על תנאי כנגד האיסור לשדר בשבת, והשידורים נפתחו כבר באותו ערב.

כך שאין בלבנו צער רב על רומסי קדושת השבת.

אטימות של וועדי העובדים

אם יש משהו שהורס כל חלקה טובה במקומות עבודה, הרי זה ועד עובדים עיקש שהולך עד הסוף "עם הראש בקיר" מבלי לנסות להתגמש. שלא יהיה ספק, ועד עובדים הוא דבר טוב ששומר על זכויות העובדים – אבל לפעמים צריך לדעת להתגמש.

ברשות השידור היו לא פחות מעשרה ועדי עובדים שונים שחשבו שהם מנהלים את העולם ועשו מה שעלה בראשם. רוב ניסיונות ההידברות עצם נתקלו בקיר אטום. התוצאה הייתה השחתת מידות וזלזול בכסף ציבורי. לאזרחי ישראל נמאס להמשיך לממן במשכורות עתק את ברוני השידור הציבורי ברוממה.

ויש גם את אטימות הלב של שוכני מגדל השן. דוגמא לכך אפשר למצוא באחד הפיגועים שהתרחשו לפני כעשרים שנה בירושלים. ברשות השידור החלו בגל פתוח ואז הגיעה שעת הקפה היומי הקרויה הפסקה בלע"ז. שדרנים עזבו את השידור לטובת כוס קפה חם ומפנק… אפשר להבין כיצד הרגישו האזרחים אל מול האירוע הזה. אותם אזרחים שמימנו בכספם הדל את משכורתם השמנה של עובדי רשות השידור.

להתנהלות כזו יש תג מחיר. כואב.

מבחן מסעודה רבינוביץ'

לא מעט מפעלי טקסטיל נסגרו במהלך שנותיה של רשות השידור. רובם המוחלט בדרום ובצפון. עובדים קשי יום שקיבלו בסוף החודש משכורת מינימום, גילו יום אחד כי שערי המפעל שסיפק את פרנסתם נסגר לתמיד. הם ניסו להגיע לפוליטיקאים ולעורר רחמים, אבל מעבר לצילומים משותפים והרבה מאד הבטחות, כלום לא קרה. הם מצאו את עצמם מפוטרים ללא פרנסה.

אותם עובדים קיבלו סיקור חסר השוואה לסיקור שקיבלו אירועים אחרים אזוטריים בהרבה. פעמים רבות הגיעו אירועים אלה למהדורה המרכזית כאייטם מגזיני לקראת סוף המהדורה, או כפי שהעורכים נוהגים לכנות זאת, כ"פילר" שנועד לסגור פינה. כך, מצוקתן של מאות ואלפי משפחות, הפכה לדיווח זניח בין סיקור הזן החדש של העגבנייה באפריקה לדיווח על ריקוד בלט חדש שמסעיר את צעירי ישראל (אשר במדינת תל-אביב).

נו, בכל זאת מדובר בקשי יום מדימונה וירוחם ולא בשבעים והמדושנים מרמת אביב ג'.

אז נכון, סגירת רשות השידור היא טרגדיה אנושית ולא מעט אנשים לא יודעים מהיכן יתפרנסו מכאן ולהבא, אחרי שיסיימו לאכול את הפיצויים הנכבדים כמובן. אבל הקטע הזה בו מעבירים שעת שידור שלמה של נהי ובכי, חיבוקים ונשיקות, כולל מכתב נוטף שמאלץ של הנשיא ריבלין בשיא הפריים-טיים, הוא קטע מוגזם לכל הדעות.

אם כבר סיקור, אז שיהיה סיקור שווה לכולם: למסעודה משדרות שמפעל הבדים שלה נסגר ולמיכל רבינוביץ' מתל אביב שתפסיק לערוך, להגיש או לצלם את מהדורת מבט.

לשון הרע הורגת שלושה

ברשות השידור היו הרבה מאד אנשים טובים, בעיקר אלו שעבדו מאחורי הקלעים כגון טכנאים, מפיקים ועוד. אבל חלק לא קטן מהעיתונאים, העורכים והמגישים, היו אנשים רעים שרק חיפשו כיצד יוכלו לפגוע באנשים אחרים והכל בחסות "עיתונות חופשית".

הם לא היססו רגע לפני ששידרו תחקירים שקברו את פרנסתם וחייהם של אנשים אחרים, לא רק שלא היססו אלא אפילו הציגו זאת כהישג שלהם. היינו רוצים להאמין שהמניעים שלהם היו ישרים, טובת הציבור וכו'. אבל בראיונות עבר של חלקם ניתן היה להבין שלא תמיד כך היה.

דמם של אלפי אנשים שחייהם נגמרו בגלל תחקירים של עיתונאי רשות השידור, ממשיך לבעבע גם עשרות שנים אחרי שידור התחקיר. הם מרגישים את הכאב יום-יום. ועל זה בדיוק נאמר במשנה במסכת אבות: על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפייך יטופון.

אז לא. אין לנו הרבה צער על לכתה של רשות השידור. אנחנו יכולים רק לקוות שמחליפה, התאגיד המפוצל, לא יילך בדרכה.