משענת כונן רצוץ

אילוסטרציה. צילום: John Williams RUS | שאטרסטוק

בימים האחרונים נחשפנו לקיומה של מנהרה אדירת ממדים בעזה, שפיתחה הגיע עד כ-400 מטר מגדר קיבוץ. מלבד העובדה המדהימה שחמאס הצליח לבנות מערכת מנהרות כה אדירה, לא פחות מדהימה היא העובדה שהמודיעין הישראלי לא ידע כלל על קיומה. עובדה זו מעוררת השתאות בעיקר נוכח זה שלקח שנים לכרות מנהרה זו, ושאנשים רבים היו מעורבים בכרייתה. העיוורון המודיעיני המדובר מצטרף לעובדה שלישראל לא היה כלל מידע על שעתיד להתרחש בשבעה באוקטובר. גם בהקשר זה נעשו אימונים והכנות במשך שנים על ידי החמאס, גויסו אנשים רבים, ונאגרה תחמושת. ברור שלאחר שוך הקרבות ייעשה תחקיר מעמיק למציאת שלל הסיבות לעיוורון המודיעיני, אך ברצוני לגעת כבר עתה בנקודה אחת שלבטח יש לה השפעה עליו: הסתמכות רבה מידיי על טכנולוגיה.

המהפכה הטכנולוגית, שמקובל לקבוע את ראשיתה בייצור המוני של מחשבים בעשור השמיני של המאה העשרים (למרות שכבר קודם לכן יוצרו טלוויזיות, רדארים, מחשבים, ועוד), קידמה את המין האנושי בכל היבט אפשרי, וגם נתנה בידו כלי הרג ומשחית שאבותינו הקדמונים לא יכלו לדמיין. ישראל, כמדינה מובילה בתחום הטכנולוגיה, משתמשת בכלי זה להעצים את מעמדה מעבר לכוחה המועט יחסית בכוח אדם ובאוצרות טבע. אולם, דווקא בשל יתרוננו זה, התחלנו לסמוך על עליו מעבר לצורך האובייקטיבי, וויתרנו פעמים רבות על יתרוננו האמתי – ההון האנושי. אויב שהוא נחות טכנולוגית באופן משמעותי לא יערוך עם ישראל תחרות במגרש זה, אלא יעקוף את מגרעתו דווקא באמצעות שיבה לאמצעים פשוטים ופרימיטיביים יותר, שכלפיהם אין לטכנולוגיה יתרון. אי אפשר לצותת לפתקים המעוברים ביד, הרדאר לא יזהה מצנחי רחיפה הבאים מהאוויר – ולבטח לא תוכל כיפת ברזל ליירט אותם, ואפילו עם בלוני נפץ ישראל מתקשה להתמודד.

אך זוהי רק חלק מהבעיה הנובעת מהסתמכות על טכנולוגיה. הבעיה העמוקה יותר מתגלה כאשר נותנים לה יתרון על התבונה האנושית. כאשר במקום להיעזר בה, נסמכים עליה באופן מוחלט. מערכת בינה מלאכותית לא תדע בהכרח לראות איום באדם תמים הרוכב על חמור הרתום לעגלה, או באיש המתבונן על הגדר באופן חשוד. במקרים אלה יש צורך בתבונה ובהסתמכות על האינסטינקט האנושי. ואכן, לפני השבעה באוקטובר הועברו למודיעין התראות בידי התצפיתניות, שהיו מבוססות על תחושתן ועל דעתן בלבד – בלא גיבוי של המערך הטכנולוגי – והללו בוטלו.

המעבר המסוכן מהסתמכות מוחלטת על טכנולוגיה במקום היעזרות בה ביחד עם אמצעים מסורתיים יותר, המבוססים על התבונה האנושית ועל מגע ישיר עם היעד, אינה מאפיינת את המודיעין הצבאי בלבד, אלא היא קיימת במישורים רבים בחיינו. רופא איננו יכול להסתמך באופן מוחלט על בינה מלאכותית בקביעת אבחנה, אלא עליו לשלב גם את ניסיונו ואת השכלתו; טייס חייב לדעת להטיס המטוס בעצמו, ולא רק לסמוך באופן עיוור על מערכות הטיסה האוטומטיות; חיילים בשטח חייבים לדעת לנווט, ולא להיות תלויים לחלוטין במכשירי ניווט; ואפילו בהחלטות עסקיות יש יתרון רב ל"תחושת הבטן" ולשיקול דעת אנושי. בעבר, כאשר נשקלה בממשלה האפשרות להציג את נתוני בדיקות הפוליגרף כראיות בבית המשפט, התנגד לכך השופט המחוזי יעקב בזק. לטענתו מאחר ותוצאות הבדיקות קובעות, לכאורה, באופן חד-משמעי אם החשוד דובר אמת או משקר, מועברת הסמכות למתן הכרעה באשמת הנאשם מן השופט אל המכונה, והוא סירב ליטול סמכות זו מן השופטים.

העולם מתקדם בקצב מהיר לתחומים רבים שבהם יכולים המחשב והמכונה להחליף את האדם, אך עוד רבה הדרך עד שיוכלו הללו באמת להחליף את התבונה האנושית, המבוססת גם על ניסיון, על רגשות, על השכלה ועל בינה. יש פיתוי רב בהסתמכות מוחלטת על הטכנולוגיה – בעיקר על בינה מלאכותית, שכן היא מאפשרת להתעצל, לא לחשוב לעומק, לקצץ בהוצאות, ולקבל לפעמים החלטות קשות ללא ייסורי מצפון. בסופו של דבר, על הטכנולוגיה בשלב זה של התפתחותה לשמש כדרך נוספת להשגת נתונים, וההתייחסות אליה כקובעת, וחמור מכך – הבכורה שניתנה לה על הדעה האנושית, הייתה חלק ממה שהוביל לאסון הנורא. אולם, מאידך, יש להיזהר מהיסחפות לקצה השני של פסילה מוחלטת של הטכנולוגיה לסוגיה. האתגר הוא בשילוב זהיר ושקול של הטכנולוגיות המתקדמות יחד עם שיקול הדעת האנושי.

האדם תמיד חיפש להיסמך על תבונה גדולה ממנו שתחסוך ממנו את המאמץ בקבלת החלטות קשות, אך כבר חז"ל קבעו בדרשתם לנאמר בספר דברים "לא בשמים היא", שאין האדם פטור מן העמל הכרוך בשיקול הדעת – שהוא הוא בסופו של דבר המכריע ("תנורו של עכנאי", בבא מציעא).

הכותב הוא מנכ"ל "מלאכת מחשבת, יזמות ואסטרטגיה", מחבר הספר "להבקיע מאה שערים", ומחבר שותף של הספר Striking Kosher Gold