נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל • גרסת המאה העשרים ואחת

בית הדין הרבני בת"א. אילוסטרציה | צילום: יונתן סינדל, פלאש 90

מעשה שהיה כך היה. בתשנ"ז הכירו בני זוג ונישאו זה לזה כדת משה וישראל. הם נפרדו בשנת תשע"ב והתגרשו בתשע"ה. האישה הביאה לנישואין מגרש עליו החלה לבנות בית עוד טרם נישואיה. במועד הנישואים עמד הבית על תילו אך הבעל לעתיד סייע בהשלמתו.

לאחר הנישואים נכנסו בני הזוג לגור בבית וכאשר נפרדו דרכיהם, עזבה האישה את הבית והבעל נותר להתגורר בו מספר שנים. שווי הבית הוערך בכארבעה מיליוני שקלים ולאחר הגירושים דרש הבעל בבית הדין הרבני להעניק לו את שווי מחציתו בטענה כי הוא השקיע בבנייתו וכי הוא זה שניהל את העבודות להשלמת הקמתו. מנגד טענה האישה כי אין לו כל זכות בבית שכן מימון הבנייה נעשה מכספי הלוואה שנטלה מהבנק ומעורבות הבעל לשעבר בבנייה הייתה מינורית.

בית הדין הרבני קיבל את טענותיה ואף חייב את הבעל להשיב לה כשמונים אלף שקל תמורת "דמי שימוש" בבית באותן שנים בהן התגורר בבית בגפו. אלא שהבעל לא ויתר ופנה לבית הדין הגדול לערעורים בטענה כי היה על בית הדין להפעיל את הלכת השיתוף הקובעת כי בני זוג שותפים בנכסים.

לדבריו, תקופת הנישואים כמו גם השקעתו בבית, מחייבים להעניק לו את חלקו בבית. אלא שהאישה הוכיחה כי עובדתית, לאורך השנים, נהגו השניים הפרדה ממונית ממנה ניתן להסיק כי לא הייתה לה כל כוונה לשתף את נכסיה עם בעלה. היא חזרה וטענה כי התובע לא השקיע מכספו בבניית הבית וכי הוא אינו זכאי למחציתו.

בית הדין הגדול קבע כי לבעל אין כל זכות ממונית בנכס. יתרה מכך, הדיינים קבעו כי הלכת השיתוף בדין הכללי אינה פועלת בדין העברי שכן ההלכה מחייבת "אומד דעת מוחלט" שיוכיח על כוונת שיתוף, מה שברור לא היה במקרה זה. עם זאת, התחבטו הדיינים בשאלה האם השקעתו של הבעל, גם אם לא הייתה ממונית, מזכה אותו בפיצוי כלשהו שכן התעסקותו בהשלמת הבנייה נבעה מההבנה כי הבית ישמש עבורו כקורת גג לעתיד.

בסופו של יום קבעו הדיינים כאמור, כי לבעל אין כל זכות בבית עצמו. עם זאת, הפחיתו כמחצית מדמי השימוש שהוטלו עליו על ידי בית הדין הרבני וחייבו אותו לשלם לאישה קצת יותר מ-44 אלף שקל תמורת התקופה בה חי בבית לבדו. הפחתה זו הוענקה לו כפיצוי על השקעתו בנכס.

משפט הכסף

בית הדין הרבני בת"א. אילוסטרציה. צילום: יונתן סינדל | פלאש 90