נקם. ושילם?

בעקבות אירועי השביעי לאוקטובר היה גיוס מסיבי של חיילי מילואים לגזרת הדרום, הצפון ואיו"ש. חיילי המילואים עזבו הכל, חלקם באו מארץ רחוקה, חלקם רק לא מכבר השתחררו – והתייצבו.

זוהי זכות גדולה לעשות מילואים, אבל זוהי גם מעמסה לא מבוטלת, בעיקר למערך הלוחם. גם בשיגרה יש מערך סדיר של אימונים ושל פעילות שאינה מתחשבת בלוח הזמנים של איש המילואים. עצמאים עוזבים את עסקיהם, שכירים שלעתים קידומם נעצר בשל היעדרויות רבות, סטודנטים המניחים את ספרי לימודם, והורים נפרדים מנשיהם וילדיהם

היה אפשר להניח, שהמדינה מתגמלת ביד רחבה את המעטים שנושאים בעול הרב של המילואים. אך לא כך היא. התגמול על ימי המילואים הוא נמוך. כמעט כל מי שעושה מילואים גם ניזוק כלכלית מתקופה זו. מלבד המכשלה הערכית שיש בעניין, הדבר גם פוגע במוטיבציה בקרב אנשי המילואים, ואף על פי כן, ולמרות שכבר שנים רבות מנסים ליצור תגמול ראוי לאנשי המילואים – כמעט ולא נעשה דבר משמעותי בעניין.

תופעה זו מעידה על דבר עמוק יותר הקיים בחברה שלנו. היכולת להשיג דברים רק עם כוח פוליטי. למרות שברור לכל בר דעת שאם רוצים לקיים מערך מילואים ראוי ונאמן יש לתגמלו כראוי, אין הדבר נעשה מאחר ומקבלי ההחלטות לא עושים בעצמם מילואים ואין לובי של מילואימניקים.

כך גם הדבר בקרב אוכלוסיות נוספות, למשל העצמאים, שלא מקבלים דמי אבטלה, לא מקבלים סיוע כלכלי בעיתות משבר כמו הקורונה ומלחמה (רבים מהעצמאיים נאלצו להחזיר את המענקים שקיבלו מהמדינה בזמן הקורונה), ומשלמים מקדמות מס מיום פתיחת העסק עוד לפני שיצרו הכנסה. גם כאן מאותה הסיבה, העדר כוח פוליטי.

למרות שכבר הורגלנו בדבר, אין זו גזירת גורל אלא רק סיאוב של המערכת השלטונית. ישנן מדינות רבות בעולם שהדאגה השוויונית והערכית לכלל התושבים הנה דבר מובן מאילו, ואינה מותנית בכספים קואליציוניים בלבד. אצלנו עוד ארוכה הדרך ואני מאמין שנלך בה, וכי אחרי שננצח את החמאס ננצח גם את החמס.

הכותב הוא מנכ"ל "מלאכת מחשבת, יזמות ואסטרטגיה", מחבר הספר "להבקיע מאה שערים" ומחבר שותף של הספר “Striking Kosher Gold"