שיהוי בשל הפעלת שיקול דעת של עו"ד, האם רשלנות?

עו"ד יוסף ויצמן

משרברב לרופא ומבעל מוסך ליועץ השקעות, כל צרכן שנפגע כתוצאה מרשלנות מקצועית יכול להגיש תביעה לפיצוי. אך מה לגבי עורך דין? האם ומתי אפשר לתבוע עורך דין בגין רשלנות מקצועית, ואיך בכלל מזהים שעורך הדין לא פעל כשורה?

אלו השאלות שנבחנו בדיון מעניין שנערך לאחרונה בבית המשפט בחיפה. (ת"ק 35713-04-16 פלום ואח' נ' שי)  מדובר בפסק דין שבמרכזו עורך דין אשר סירב לפנות לבית המשפט מכיוון שחומר הראיות, לפי הבנתו, לא היה מספיק.

התביעה הוגשה על ידי שניים שהתקשרו עם עורך דין לצורך טיפול בסכסוך שכנים בגין תלונות רעש. בכתב התביעה נטען כי עורך הדין התרשל בכך שהוא לא היה מוכן להתחיל הליך משפטי מבלי לקבל לידיו ראיות מסוימות. כהוכחה לדבריהם, התובעים טענו שכאשר הם הפסיקו את הייצוג המשפטי ופנו לעורך דין אחר, האחרון הצליח להביא להוצאת צו נגד השכן על בסיס חומר הראיות הקיים. לשיטתם, ההתעקשות על הראיות הנוספות עלתה כדי רשלנות מקצועית והסבה להם נזקים.

האם הצלחתו של עורך הדין השני מעידה בהכרח על רשלנות הראשון? האם התובעים אכן זכאים להשבת כספם ופיצוי בגין נזקיהם? בית המשפט קבע שיש לענות על שתי השאלות הללו בשלילה והנה ההסבר.

מהי רשלנות מקצועית של עורך דין?

תביעות רשלנות מקצועית, בכל תחום ותחום, מתחילות עם סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח-1968. סעיפים אלה מגדירים את "עוולת הרשלנות" והם משמשים לתביעה נגד כל איש מקצוע לרבות עורכי דין.

יתרה מזו, כאשר מדובר על תביעת רשלנות נגד עורך דין, יש לציין גם את סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 שקובע כי עורך דין חייב במסגרת מילוי תפקידו לפעול "לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות" (קביעה ברוח דומה מופיעה בכללי האתיקה המקצועית של לשכת עורכי הדין).

חשוב כבר עכשיו להדגיש שלא כל מקרה שבו עורך דין "נכשל" למלא את רצון הלקוח הוא רשלנות. הלכה פסוקה היא ש"לא כל טעות בשיקול הדעת תיחשב לרשלנות" (ע"א 735/75). אדם שטוען לרשלנותו של עורך דין צריך להוכיח גם את המעשים הרשלניים, גם את הנזק שנגרם לו, וגם את הקשר הסיבתי שהתקיים בין השניים. בית המשפט העליון קבע זה מכבר כי "הטלת אחריות על עורך דין במסגרת הליך משפטי או במסגרת הליכים מחוץ לכותלי בית המשפט, צריכה להיעשות בזהירות ותוך בחינה קפדנית של הדברים. יש להישמר מפני מבחן התוצאה בראיה בדיעבד של הדברים, מתוך חכמה שלאחר מעשה" (ע"א 7633/12).

במקרה הנ"ל, התובעים טענו שעורך הדין התרשל כלפיהם כאשר דרש את קיומן של ראיות מסוימות כתנאי להגשת בקשה לקבלת צו למניעת הטרדה מאיימת. לטענתם, היה ניתן לפעול אחרת והפניה לבית המשפט לא הייתה צריכה להיות כרוכה בעבודה מצדם להשגת ראיות כמו הקלטות רעשים, תצהירים ומסמכים נוספים. "שיקול דעתו של עורך הדין היה מוטעה", טענו התובעים, "לראיה, עורך הדין השני שטיפל בנו השיג את הצו מבלי להזדקק לשיעורי הבית הללו".

האם הנתבע לא פעל כמו "עורך דין סביר"?

בית המשפט בחן את הדברים וקבע כי הם אינם עולים כדי רשלנות מקצועית. בפסק הדין נקבע כי העובדה שהנתבע (עורך הדין הראשון) לא היה מוכן לגשת לבית המשפט בלי הראיות המדוברות לא מעידה על כך שהוא חרג ממבחן עורך הדין הסביר. התובעים לא הצליחו להוכיח שאין אף עורך דין מיומן וסביר שהיה דורש מהם תנאים כאמור.

בית המשפט הדגיש שאפילו אם היה מדובר בטעות בשיקול דעת (וכך לא נקבע), אין זו עילה לפיצוי בגין רשלנות מקצועית. כפי שנקבע לא אחת בבית המשפט העליון, ממש כמו ששופט יכול לטעות בשיקול דעתו, כך גם עורך דין נבון ומלומד יכול לשגות.

החובה שמוטלת על עורך דין בייצוג משפטי היא לשקול את הדברים כמיטב הבנתו ואין לפסוק כנגדו בגין טעות בשיקול דעת. במקרה שלנו, בית המשפט קבע כי השגת הראיות כתנאי להליך הייתה בקשה סבירה. מה גם שהסכם שכר הטרחה שנערך בין הצדדים כלל באופן ברור סעיף לפיו התשלום לא מותנה בתוצאות ההליך.

נמצאנו למדים שאל לו לעורך הדין לחשוש מהפעלת שיקול דעת מקצועי בטרם יגיש את כתב התביעה. שיהוי בשל שיקול דעת מקצועי (בלבד) אינו רשלנות.

הכותב המשנה לראש לשכת עורכי הדין בישראל וחבר הוועדה למינוי רשמי הוצל"פ.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה