תנו לנו מקום לחיות בו

האמת, כשחושבים על זה, לבלום את החרדים אלו מילים מפוצצות ממש. אבל אם נעזוב לרגע את הוויכוח שמנסים ליצור מעודדי 'השבת החילונית' מול אנשי 'שבת שוויון' ו'השבת הציבורית', ונביט לבעיה בעיניים, נגלה שזו לא רק בעיה של שבת או של צביון. הבעיה התחילה הרבה קודם לכן, כאשר מחירי הדירות שהאמירו בעשור האחרון, הוציאו את החרדים מגדרות ההיבדלות שבנו לעצמם אל מול ערי הפריפריה וסביבות מגורים קיימות שאינן בהכרח דתיות או חרדיות.למעשה, יש כאן משוואה חסרת פתרון: המדינה -שלא מספקת פתרון משמעותי למצוקת הדיור, מעודדת את החרדים להתגורר בערים מעורבות ולרכוש דירות באזורים ושכונות לא דתיות, זאת לאחר שהערים החרדיות והריכוזים הקיימים כבר מלאים עד אפס מקום, ולמעשה להתמודד יחד עם כל עם ישראל והזוגות הצעירים בפרט עם משבר הדיור.

אבל מצד שני, ראשי הערים כל כך לא רוצים את החרדים. וזה לא רק רון קובי, אלא שקובי הוא הסמן הקיצוני, זה שעושה המון רעש ורוח ואומר מילים שאחרים חוששים לומר בקול. קובי הוא רק סימפטום למה שקרה בחיפה של יהב וקורה בצפת, ערד, בעפולה או בחצור הגלילית.
בכל מקום שבו החרדים ביקשו לתקוע יתד, בין אם כרוכשים יחידים או בקבוצות – ומה לעשות, הם זקוקים למוסדות משל עצמם, מניין בבית הכנסת וחוגים מותאמים כהמשך למסורת הקהילתית של כל קהילה, זרם וחסידות – ראשי הערים החלו לזוע על מקומם באי נוחות.
אז לאן החרדים הולכים כאשר זוג חדש מתחתן וצריך קורת גג לדור בה? לכל מקום שזה מתאפשר. החל בנצרת עילית, לטבריה (פוריה, טבריה עילית), לשכונה צפתית חדשה בשיפולי הר כנען, בעפולה, ורק הזכרנו את הערים הצפוניות. אבל בהחלט, החרדים לא מסתפקים רק בשכונות חדשות וייעודיות, משום שזכותם ככל אדם לרכוש דירה בכל עיר ושכונה בישראל, ועל ראשי הערים מוטלת החובה החוקית לספק את צרכיהם ככל התושבים האחרים ובצורה שוויונית. ירצו או לא ירצו.
זו המציאות: בכל שבוע נרשמת עסקת נדל"ן אחת לפחות של חרדים שרוכשים דירה במרכז העיר המעורבת פתח תקווה. עוד שניים-שלשה זוגות צעירים שוכרים דירות במרכז העיר, ותתפלאו, הם יוצרים דו קיום עם שכנים חילונים.
הסיבה לכך פשוטה. בני ברק בפיצוץ אוכלוסין, ואך טבעי שפניהם של זוגות חרדיים יועדו לעיר דוגמת פתח תקווה שיש בה נוכחות חרדית ותיקה שהולכת ומתעבה. האם זה נוח לשכנים החילונים? ברור שלא תמיד. האם 'גלידריה היכל', השריד האחרון של הקולנוע העירוני שעל פתיחתו בשבת התקיימו הפגנות ומחאות שבת לפני שלושים שנה עד שהפך לשמם מחוסר ביקוש, תיסגר בשבתות בגלל החרדים? אולי כן ואולי לא.
כך גם המצב בעיר אשדוד: עתודות הבנייה ברבעים שיועדו לחרדים לפני עשור ושניים הסתיימו, והחרדים החלו לזלוג קצת לקרית גת, וקצת – איך לא – לשכונות החילוניות הסמוכות לרבעים החרדיים. התוצאה: עיר מעורבת עם דו קיום מבעבע; ראש עיר חבוש כיפה וחמוש בעשרה חברי מועצה חרדים, אבל מחושק פוליטית על ידי התושבים החילונים.

מה שבטוח, שהחרדים כאן, בתוך הערים המעורבות, וגם אם ננטרל רגע את ירושלים, הם – כלומר אנחנו, אבל אנו מייעדים את המילים הללו גם החוצה – כאן כדי להישאר מבחינה דמוגרפית, כך ש"לבלום את החרדים", זו הגדרה בהחלט פומפוזית שלא עומדת במבחן המציאות. הציבור החרדי מתרבה, כך או כך הוא יצטרך לגור היכנשהו, וחלק מהמקומות יהיו בשכונות לא חרדיות שיהפכו לשכונות מעורבות.
אז לפני שרון קובי רץ לפתוח עסקים בשבת וד"ר יחיאל לסרי פותח קיוסקים בשבת ומאשר בוועדה המקומית את התכניות של הסינמה סיטי באשדוד שיהיה פתוח 24/7, כדאי שנשאל את עצמנו: האם אנחנו רוצים לבנות ערים לחרדים בלבד – ולא רק אי שם בכסיף שבנגב – או שאנחנו מסוגלים לחיות זה לצד זה בכבוד ובשלום על מעלותינו וחסרונותינו?
ומילה אחת לסיום: הדבר החיובי היחיד שקרה לאחרונה בטבריה, זוהי העליה המבורכת של מפלס מי הכנרת אל מעל הקו האדום התחתון, אלא שזה כבר נזקף לזכות הגשמים הרבים, ולא לזכותו של רון קובי שעושה בעיקר רוח, הרבה רוח.