מתנגדים בלב, תומכים בפועל

הבעיה היא התוכן. אוי התוכן. הפְּנים. המילוי. לא הסגנון – אלא המהות. הדברים חוזרים על עצמם בכל הוועדות בריטואל קבוע. ברוב ההודעות המסקרות את דיוני הוועדה החשובה (אלא מה?), תגלו שהדיון עוסק בנושאים חשובים, שעומדים על הפרק או ברומו של עולם: חוקים ותקנות שנרמסו, חברות וגופים ממשלתיים שלא עמדו ביעדים שהוצבו, או חרגו מהתנאים וההגבלות וכדומה.

בגוף הידיעה תגלו שהח"כים טוענים מה שכל אדם שפוי היה טוען; יו"ר הוועדה מביע בכעס את זעמו על תגובות הנוכחים והמוזמנים; הערות של ח"כים שלא ממש באים מוכנים או מסתפקים בתדרוך קצרצר לפני כניסתם לוועדה; תשובות של מוזמנים לוועדה שנשלפות מהמותן; וגרועים מכל אלה הם המדקלמים בעם – הנציגים שדבקים בנייר העמדה שהוכתב להם, שמקריאים בקפידה בדיוק את מה שתודרכו לומר, בלי שום קשר לנאמר ברקע.

קצוץ על הוועדות

כן. כך זה נראה בוועדות הכנסת החשובות. נציגי משרדים ממשלתיים רשמיים, עומדים להם מול פורום מכובד של חברי כנסת – שהדירו שינה מעיניהם, רק כדי לקיים את ישיבות הוועדה שמתחילות בדרך כלל בשעות הבוקר המוקדמות, ואומרים אלה לאלה את מה שהם רוצים לומר, ואלה רוצים לשמוע. התוצאה בכל מקרה תהיה אותה תוצאה: הסנקציה היחידה של וועדה רגילה או חשובה בכנסת (למעט אולי וועדת הכספים) היא – תחזיקו חזק – דיון נוסף בנושא, וואו. ולכן, אם לא הבנתם את זה עד כה, כלום כמעט לא משתנה בעקבות הדיונים בוועדות, למעט ההודעה לעיתונות.

אז הגיע הזמן לשים את האמת על השולחן.

מעולם, בתולדות הכנסת – ואשמח אם תתקנו אותי – לא יצא תיקון אמיתי ומהותי מוועדות הכנסת. אף עיוות לא באמת התיישר בזכות צעקות הח"כים או בשל העובדה שהמוזמנים האחרים הזילו דמעה, מחו בתוקף או הוצאו מהדיון כשביצעו פעלול. בסופו של דבר, הכל עניין של קואליציה-אופוזיציה וים של אינטרסים מוכתבים. הדיונים בוועדה הם לצורך הפרוטוקול. כי כך קובע החוק, שהוועדה תדון.

האמינו שיכולנו להביא מספר דוגמאות רק מהשבוע האחרון, אבל תגלשו בעצמכם. הח"כים צעקו ומחו אבל ברגע האמת, המשמעת הסיעתית קבעה. מתנגדים בלב, תומכים באצבע. בחנו כמה מהצהרות הח"כים בוועדות בסופו של התאימו לדברים שהצביעו בעדם בשל אילוצים אלה ואחרים.

וזה לא רק הח"כים. גם המוזמנים מהצד השני של המפה, אלה שמתנגדים בתוקף לשינוי זה או אחר – בסך הכל מוצאים מקום לשחרור קיטור, ובסיס מצוין למצוא את עצמם מככבים בידיעה שתופץ לאחר מכן.

למעשה, כל הצדדים יודעים שמדובר בפייק. במריחת זמן. גם הח"כים יודעים היטב שלוועדות הכנסת אין באמת יש כוח סטטוטורי לדון ביישום חוקים ותקנות אחרי שאלה נחקקו. ואילו שורת שיפורים לפני החקיקה, אף היא מוטית ים של אינטרסים. אלא מה, הוועדות יכולות להתלונן. הן לא רק רשאיות לעשות זאת; זהו תפקידן. הן אפילו יכולות לזמן את השר או את הגורם הבכיר בגוף המוּלָן, להתלונן על כך שהמוזמן לא בא, או איחר או יצא לפני תום הדיון. אבל כל הח"כים יודעים, שההצהרות שנשמעות ברקע, הן בסך הכל הצליל שמאפשר לכנסת להמשיך בעבודתה.

העצוב בכל הסיפור הוא, שהח"כים הפנימו מזמן שהדברים המהותיים (וגם אלה שלא) נחתכים בכלל בבתי המשפט. אז מה אכפת לנציג הממשלתי להצהיר, לנציגי הציבור לזעוק מרה ולדוברים לשגר לעיתונות את המידע המכובס בפעם המיליון – כשהמילים לא מחייבות אף אחד מהצדדים, וכל הצדדים עדיין מרוצים?

הכותב הוא סופר ואיש תקשורת חרדי