ובגויים נתחשב

טנק ישראלי מצויד במערכת מעיל רוח shutterstock

אחד הדברים שמלחמת חרבות ברזל חשפה, הוא התלות המוחלטת שיש לישראל בארצות הברית. תלות זו באה לידי ביטוי בהיבטים הצבאיים והמדיניים, ועוצמתה כה רבה, עד שיש השואלים האם ישראל היא כלל מדינה עצמאית. בהיבט הצבאי: ישראל מתבססת ברובה המכריע על כלי נשק תוצרת ארצות הברית. אפילו טנק המרכבה, פאר תעשיית הנשק הישראלית, מכיל בתוכו מנוע מתוצרת ארצות הברית. הטילים של כיפת ברזל הישראלית מיוצרים בארצות הברית, והמערכת פותחה בסיוע של מימון אמריקני. השליטה שיש לארצות הברית באמצעות החימושים, חלקי החילוף, וכלי הנשק שהיא מספקת לישראל, היא כה דרמטית, עד שבאחדות מישיבות קבינט המלחמה הישראלי השתתף מזכיר המדינה של ארצות הברית, אנתוני בלינקן (או נציג מטעמו) – דבר חסר תקדים.

לא תמיד כך היה. בעבר ישראל רכשה נשק גם ממקורות עצמאיים; כמו צרפת וצ'כיה, והשקיעה רבות בפיתוח אמצעי לחימה באופן עצמאי; אך לאט לאט השקעה זו פוחתת והולכת, וישראל מסתמכת יותר ויותר על נשק ותחמושת ממקור אחד, המזומנים לה "על המדף". לקשר הגורדי עם ארצות הברית יש השלכות הרות גורל; שכן, למעשה יכולים האמריקנים לכפות על ישראל הפסקת אש כנגד רצונה. מה גם, שבטחונה של ישראל נכפף לשיקולים גיאופוליטיים של מעצמה שלעתים תבקר לתת חלק מחימושה למדינה אחרת על פני ישראל – כפי שקורה עכשיו עם אוקרינה. גם בהיבט המדיני נשענת ישראל על ארצות הברית, ולא השכילה להרחיב את מעגל הבריתות המדיניות שלה עם רוסיה ועם סין.

המצב הנוכחי אינו מחויב המציאות. די שנביט אל מעבר לגבול, אל מצרים. מצרים קונה כלי נשק וחימושים ממדינות רבות, גם יריבות; למשל, רוסיה וארצות הברית. למרות שהדבר יוצר מעמסה תקציבית וקושי לוגיסטי לא מבוטל, מצרים לא הסכימה להכניס עצמה למצב של תלות במדינה אחת בלבד, לבטח לא אחרי שאובמה נטש אותם ב'אביב הערבי'. כך, לחיל האוויר שלה יש מטוסים מכמה מדינות (איחוד אירופי, צרפת – שמייצרת נשק גם באופן עצמאי, וארצות הברית), וכך גם חיל הים. מבחינה מדינית המצרים אינם נשענים על מקור כוח אחד – דבר המאפשר להם, למשל, להתנגד לקבלת פליטים עזתיים, למרות לחץ אמריקני כבד, או אפילו להתנגד לכיבוש ישראלי של רפיח ושל ציר פילדלפי (שבינתיים מתמהמה). זאת בעוד שישראל כפויה להכניס סיוע הומניטרי, ולצמצם את היקף הלחימה שלה בהוראת ארצות הברית. כאמור, הבעיות הלוגיסטיות בשילוב של מערכות שונות הן עצומות, ובכל זאת המצרים נקטו בדרך זו, כדי לשמור על עצמאותם.

כדי שסוף סוף נזכה באמת להפוך למדינה עצמאית, עלינו להיות, בראש ובראשונה, עצמאיים בכל הכרוך בפיתוח ובהרכבה של מערכות נשק. הדבר גם יתרום לכלכלה ולפיתוח הטכנולוגי, וגם יגביר את עצמאותה המדינית של ישראל – זאת מעבר לעובדה, שכלי הנשק ייוצרו בדיוק לצרכים שלנו, ולא יותאמו אליהם לאחר מעשה. כמובן שמדינה קטנה כמונו איננה יכולה לייצר את כל שהיא צריכה לבד, אך חובה עלינו לוודא שמה שאנו רוכשים יהיה ממספר ספקים שונים, יריבים ובלתי תלויים. בכל שנה ישראל מקבלת מארצות הברית כמה מיליארדי דולרים המחייבים אותנו לרכוש ציוד דווקא אצלה. זוהי מלכודת דבש, ואומנם כבר בזמנו טען השר משה ארנס, שהוויתור הישראלי ללחץ אמריקני על בניית מטוס קרב מתוצרת עצמית (הלביא), היא שגיאה פטלית.

גם בהיבט המדיני, העובדה שאנו אוטומטית מוצבים עם ציר המערב בכל נושא, אפילו במלחמה המתרחשת אלפי קילומטרים מגבולנו, כמו מלחמת רוסיה אוקרינה, מציבה אותנו כלעומתיות, באופן אוטומטי ודה-פקטו, מול מדינות רבות עוצמה, כמו רוסיה וסין. למדינה קטנה כמונו זוהי בעיה משמעותית, בעיקר נוכח העובדה שהמומנטום נמצא בציר הסיני, בעוד שארצות הברית כבר החלה את שקיעתה האיטית.

קטאר היא מדינה קטנה, בעלת עושר אדיר, שכל שכנותיה היו שמחות לנגוס בו. היא מצליחה לשמור על ריבונותה בכך, שהיא בעלת ברית בו-זמנית של כוחות יריבים. היא מממנת את החמאס, אך גם משמשת כמתווכת "הוגנת" בינו ובין ישראל; היא משתמשת באלג'זירה לערעור יציבות של משטרים בסביבתה, אך בו-בזמן משקיעה בהם כספים, וכו'. לישראל יש כוחות אחרים ונתונים אחרים מקטאר, אבל להבדיל מהם, טרם השכלנו לצאת לעצמאות.

הכותב הוא מנכ"ל "מלאכת מחשבת, יזמות ואסטרטגיה", מחבר הספר "להבקיע מאה שערים" ומחבר שותף של הספר: “Striking Kosher Gold”