ירושלים נבנית לגובה אבל התושבים מעדיפים בנייה "שכונתית"

הדמייה: רועי שחק

הדיון סביב אופן הבנייה בירושלים אינו חדש, אך בשנים האחרונות הוא מקבל משנה תוקף לנוכח האצת ההתחדשות העירונית והצורך בהגדלת היצע הדיור. מאז תחילת שנות ה־2000 נשמעת ביקורת ציבורית על בנייה לגובה והשפעתה על קו הרקיע, הנוף והמרקם העירוני, סוגיות שממשיכות ללוות גם את מדיניות התכנון הנוכחית.

נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והרשות הממשלתית להתחדשות עירונית מצביעים על עלייה חדה בבניית מגדלי מגורים בעיר. בשנת 2024 החלה בנייתן של כ־1,354 דירות במגדלים בני יותר מ־21 קומות, עלייה של כ־50 אחוזים לעומת 866 דירות בשנת 2023. גם בשנת 2025 נרשמת מגמת גידול נוספת בהיתרי הבנייה ובתחילות הביצוע, בעיקר לאורך צירי תחבורה ראשיים, כאשר בענף מעריכים כי היקף הבנייה במגדלים יעלה על 2,000 יחידות דיור במהלך השנה.

עם זאת, התמונה בעיר מורכבת יותר. כ־38 אחוזים מכלל הבנייה החדשה בירושלים מבוצעים בבנייה מרקמית נמוכה ובינונית. מדובר בבנייה של מבנים בני 6 עד 11 קומות, המשמרים את דפוסי הבנייה המסורתיים של העיר. נתון זה משקף לא רק החלטות תכנוניות אלא גם העדפה של חלק מהציבור לפתרונות מגורים שאינם מבוססי מגדלים גבוהים.

בנייה בקנה מידה נמוך מאפשרת התחדשות שכונתית מבלי לשנות באופן מהותי את אופיין של שכונות קיימות. היא משתלבת טוב יותר בסביבה הבנויה, יוצרת חיבור ישיר בין המבנה לרחוב ולמרחב הציבורי, ומפחיתה עומסים נקודתיים על תשתיות, בהשוואה לפרויקטים מגדליים מרוכזים.

אחת הדוגמאות ליישום גישה זו היא פרויקט "תלפיות החדשה" בדרום העיר, המוקם כחלק מהתחדשות רובע תלפיות. הפרויקט מתבסס על בנייה שאינה מגדלית, תוך שילוב שטחים פתוחים, מסחר ושימושי ציבור. מיקומו בסמוך לצירי תחבורה עתידיים, בהם קווי הרכבת הקלה וכביש 16, מדגיש את הניסיון לשלב בין נגישות תחבורתית לבין בנייה בקנה מידה שכונתי.

בסיכומו של דבר, ירושלים מתפתחת כיום בשני כיוונים מקבילים: האחד של בנייה לגובה לאורך צירים מרכזיים, והשני של שמירה על בנייה נמוכה ובינונית באזורים אחרים. המתח בין שתי הגישות ממשיך לעצב את פני העיר, ומשקף את האתגר שבאיזון בין צורכי צפיפות, תכנון ודיור לבין הרצון לשמר אופי עירוני ייחודי.