לא חשמלי, לא היברידי: מבחן ל־Geely Starray EM-i

צילומים: ביזנעס ויצרן

מאז שפרצה לחיינו מהפכת הרכב החשמלי אפשר לומר שהכל מתקדם. הטווחים עלו, הטכנולוגיה השתפרה, ועדיין, למרות כל ההתקדמות, נדמה שחרדת הטווח עדיין מלווה חלק גדול מהחשמליות הנמכרות. כי בסוף, גם מי שנוהג ברכב חשמלי יודע שלפעמים המציאות מאתגרת. נסיעה לא מתוכננת, עמדות טעינה ציבוריות עמוסות או איטיות , או סתם רצון לנסוע בלי לחשב כל קילומטר. ונכון, טעינה ביתית פותרת חלק גדול מהבעיה. 

לתוך זה נכנס הפלאג אין, שבשנה האחרונה הצליח לעשות מהפכה משלו. והמכירות בהתאם, דווקא על חשבון החשמליות על מלא. הסיבה פשוטה: על הנייר זו נשמעת כמו פשרה חכמה. גם רכב חשמלי ליום יום, גם מנוע בנזין לנסיעות ארוכות, וגם בלי הלחץ למצוא מטען בכל רגע. אבל השאלה האמיתית היא איך זה באמת עובד בעולם האמיתי, לא בפרסומות ולא בתקני WLTP. וזו הסיבה שלקחנו למבחן את ה־Geely Starray EM-i.

העיצוב

ה־Starray  פשוט יפהפה, וזה בעיקר בזכות הצבע של רכב המבחן. ירוק מטאלי עמוק ומנצנץ, כזה שלא עובר באמת בתמונות. רק כשמתקרבים אליו מבינים כמה הגוון הזה מיוחד. הפעם האחרונה שראיתי צבע ברמה הזאת הייתה ב־Lexus,  וזאת מחמאה. הנוכחות שלו על הכביש מרשימה גם בזכות חישוקי 19 אינץ', קווי מרכב נקיים, תאורת LED מלאה ופרופורציות של SUV גדול.

הבחירה בצמיגי Goodyear מוסיפה מיד תחושת איכות וביטחון, בניגוד להרבה רכבים סיניים שמגיעים עם מותגים אנונימיים. אבל יותר מהכול בולטות דווקא ידיות הפתיחה הנוחות.

ג'ילי מסמנת כאן סוג של חזרה למקורות. בניגוד למתחרים שניסו להמציא מחדש כל דבר ברכב, כאן ההבנה היא שרכב אמור לשרת את הנהג ולא להפך. ולכן יש כאן ידיות פתיחה אמיתיות. לא ידיות נסתרות, לא פתרונות מתחכמים ולא גימיקים. ויש גם פתחי מיזוג רגילים עם שליטה אמיתית, בלי להיכנס למסך כדי לשנות כיוון או עוצמה. חשוב ובטיחותי.

תא הנוסעים

שילוב הצבעים של קאמל וכחול כהה נראה מצוין, איכות החומרים גבוהה, ויש תחושה כללית של רכב  פרימיום, האלומיניום, הדמוי עור, התאורה הפנימית והגג הפנורמי, הכול יוצר סביבת נהג עשירה ונעימה. במרכז הדשבורד נמצא מסך 15.4 אינץ' גדול ולצידו לוח מחוונים דיגיטלי.

בשונה מהרבה רכבים סיניים אחרים, כאן לא כל פעולה חייבת לעבור דרך המסך. קיצורי הדרך נוחים, יש כפתורים פיזיים לבקרת האקלים, והגישה לפונקציות החשובות מהירה ופשוטה. גם ידית ההילוכים שעברה לאזור שמתחת להגה מפנה מקום בין המושבים ויוצרת סביבת נהג נקייה ומודרנית יותר. מערכת השמע מצוינת והמושבים נוחים מאוד.

גם מאחור המצב מצוין. מרווח הרגליים עצום, הרצפה שטוחה ותא המטען ענקי. בפועל, הרכב גדול ומרווח מורגש במיוחד כשנכנסים למושב האחורי. הכול אוורירי, נעים ומזמין לשהייה ארוכה.

אז איך כל עניין הפלאג אין עובד בעולם האמיתי?

כאן החלטתי לעשות משהו קצת שונה. רוב מבחני הרכב בישראל עושים "ממוצע משולב". ממלאים דלק, מטעינים סוללה, נוסעים כמה עשרות קילומטרים ואז מפרסמים נתון נוצץ. אבל בעיניי זאת לא הדרך הנכונה לבדוק פלאג אין. כי אם יש נהג שנוסע עד 80 ק"מ ביום ומטעין בבית כל ערב, יכול להיות שהוא כמעט לא יצרוך דלק בכלל. ולעומתו נהג אחר שנוסע כל יום מאות קילומטרים יתייחס לרכב הזה כהיברידי רגיל. אז במקום לבדוק "ממוצע", ניסיתי להבין מה קורה בכל אחד מהמצבים.

השלב הראשון היה פשוט לנסוע עליו כחשמלי. בפועל קיבלתי בערך 70 עד 75 קילומטרים אמיתיים של נסיעה חשמלית. עירוני, קצת בין עירוני, נהיגה רגועה. וכן, זה דורש נהיגה רגועה. לא לחיצות אגרסיביות ולא טיסות בכביש 6. אבל עבור נהג ממוצע זה בהחלט יכול להספיק לשימוש יומיומי מלא בלי להשתמש בבנזין, וזה בדיוק הקסם של פלאג אין.

ברגע שהסוללה יורדת לאזור ה־25%, הרכב עובר למצב היברידי, אבל כאן מגיע אחד הדברים הכי מעניינים ברכב הזה: זה לא מתנהג כמו היברידי קלאסי.

התחושה החשמלית ממשיכה ללוות את הרכב גם כשהמנוע עובד. התאוצות חלקות, התגובה ליניארית ורמת השקט נשמרת הרבה יותר ממה שאנחנו רגילים לקבל מהיברידיות יפניות או קוריאניות. זה לא עוד "קורולה היברידית עם שקע". יש כאן אופי אחר לגמרי. בנסיעות רגועות קיבלתי צריכת דלק שנעה בין 14 ל־19 ק"מ לליטר, תלוי מאוד בסגנון הנהיגה ובתוואי הדרך. מחשב הדרך הראה טווח כולל שמתקרב ל־1,000 קילומטרים, יש משהו מאוד מרגיע בלראות על לוח המחוונים מספרים כאלה. פתאום חרדת הטווח נעלמת. ואז עלינו צפונה, וכאן הגיע רגע האמת.

בנסיעה ארוכה, כשהסוללה כבר ירדה מתחת ל־20%, הרכב התחיל להסתמך רק על מנוע הבנזין הקטן, ושם, בעליות ותחת עומס, מנוע ה־1.5 ליטר עם תיבה בעלת הילוך אחד כבר מתקשה לספק את אותה תחושת כוח. כבר שומעים את המאמץ מהמנוע, והתחושה פחות נעימה ופחות משכנעת.

מערכת ההפעלה והבטיחות

מערכת ההפעלה עצמה טובה מאוד. העברית מצוינת, התפריטים מהירים ויש מחשבה אמיתית על שימושיות, אבל לא הכול מושלם. במהלך המבחן היו לא מעט בעיות עם Android Auto: ניתוקים, התחברויות מחדש ולעיתים זמן ארוך מאוד עד שהמערכת בכלל עלתה. וזה חבל, כי מעבר לזה כל סביבת התפעול כאן דווקא מאוד מוצלחת.

מצד שני, מגיע לג'ילי גם קרדיט גדול על נושא אחר: מערכות הבטיחות. בניגוד להרבה רכבים סיניים שבהם הנהג נלחם בלי סוף בצפצופים והתראות, כאן סוף סוף יש מערכת שיודעת לזכור מה ביטלתם. שלוש לחיצות והרכב זוכר. זו התקדמות מצוינת למי שנהג בסיניות בשנים האחרונות.

השורה התחתונה

אז למי הרכב הזה מתאים? אם אתם מחפשים רכב חשמלי מלא, זה לא זה. אם אתם רוצים היברידי פשוט בלי טעינות, אולי עדיף להישאר עם טויוטה. אבל אם אתם רוצים את השקט והנסיעה החשמלית בשגרה בלי לוותר על האפשרות פשוט לנסוע רחוק בלי לחשוב פעמיים, לפלאג אין יש הרבה מאוד היגיון.

וה־Geely Starray EM-i מצליח להעביר את הרעיון הזה בצורה מאוד משכנעת. הוא יפה, מרווח, איכותי ונעים לנסיעה, ומרגיש הרבה יותר בשל מרוב המכוניות הסיניות שפגשנו כאן רק לפני שנתיים או שלוש. לא מושלם, לא מהפכני, אבל אולי אחד מרכבי המעבר הכי חכמים שפגשנו עד היום.