דילמת הדיינים: הגדרת תאגידים וחברות בע"מ

בית דין. אילוסטרציה. צילום: יעקב כהן | פלאש 90

כולנו מכירים את התאגיד, או החברה בע"מ שהיא סוג מסוים של תאגיד. תאגיד הוא ישות משפטית המאגדת לפחות אדם אחד ובדרך כלל יותר מכך, לשם מטרות ברורות, בדרך כלל עסקיות. לפי הגדרתו המשפטית פועל התאגיד בנפרד מבעליו, מעובדיו או חבריו, והוא מבצע פעולות משפטיות ונושא בהתחייבות ובאחריות כאילו היה אדם. ענייניו מוסדרים על-ידי חוק התאגידים, אך הוא כפוף באופן כללי גם לשאר חוקי המדינה, כמובן כאשר הם רלוונטיים לעניינו.

מהי עמדת ההלכה ביחס לתאגיד?

שאלה זו קשה ומרתקת. קשה, בגלל שהיא מתייחסת לתופעה חדשה, שלא התקיימה בימי קדמונים. ומרתקת, מאותה סיבה – כי עלינו לחפש מקורות ותקדימים, ולהפעיל חשיבה יצירתית ומחודשת בחיפוש אחר ההגדרה ההלכתית לישות משפטית שסביבה מתנהל רוב רובו של עולם העסקים המודרני.

בנוסף, השאלה גם מעלה דילמה קשה: מצד אחד, התאגיד הוא רעיון חדש, "נטע זר" בעולם המסורתי של ההלכה, שקל לדחות את כניסתו אל סף בית המדרש. אבל מאידך, אי-הכרה בתאגיד יגזור על ההלכה עצמה גזירת אי-רלוונטיות: אם ההלכה לא תכיר בתאגיד, היא תהפוך לאות מתה ביחס לעולם המסחר המודרני. איך עליה להגיב להתפתחות החדשה?

נסקור בקצירת האומר את הדעות השונות שנאמרו בשאלה זו, ובס"ד נוסיף לכך הערות אחדים.

‏■ קרבנות ציבור כמקור לתאגידים

בחיפוש אחר מקורות לעיקרון הישות הנפרדת, יש שעשו שימוש ברעיון של קרבן ציבור. הדימוי נסמך על העובדה שקרבן ציבור נחשב כ"בעלות ציבורית", אך לא במובן של שותפות של ריבוי בעלים. יש כאן אפוא סוג של "ישות משפטית נפרדת", רשות הקדש שמעניקה בעלות כללית לציבור כולו (על-פי פירוש הרמב"ן, תחילת ספר ויקרא).

כך הציע הרב שלמה דיכובסקי באחד מפסקי הדין של הרבנות הראשית (פד"ר, כרך י, עמ' 288-287):

"ונראה לומר שהמושג של אישיות משפטית מתבטא בדברי חז"ל בהפרש שיש בין שותפין לבין ציבור. שורשם של מושגים אלו הוא בדברי הרמב"ן… המושג ציבור מהווה בנין-אב למושג המחודש של חברה בע"מ, או של אישיות משפטית".

אולם, יש להעיר שהדימוי בין קרבנות הציבור לבין תאגידים הוא לכאורה רחוק ואינו מתיישב על הלב. חז"ל מאירים בכמה מקומות ש"אין למדים חולין מקודשים". אין ללמוד אפוא על אפשרות של "ישות משפטית נפרדת" בעולמו של חולין, מתוך אפשרות כזאת בתחום של קודשים.

מעבר לכך, הרמב"ן, עליו נסמך הרב דיכובסקי, מבאר שכדי לכונן בעלות ציבורית על הקרבן יש צורך בצירופו של רוב העם, ועל-ידי כן הופך הקרבן ל"קרבן ציבור". כמובן שדבר זה אינו קיים במקרה של תאגיד.

נקודה נוספת היא שאלת האחריות: העיקרון של תאגיד הוא שאין אחריות אישית על השותפים בו, מכוח היותו ישות משפטית נפרדת. גם אם נמצא ברעיון של "קרבן ציבור" את העיקרון של "בעלות ציבורית" כמובן קשה למצוא ביסוס לעיקרון זה בעולמם של קרבנות.

■ "קהל" כישות משפטית נפרדת

רעיון קרוב יותר לעולמנו הוא בעלות ה"קהל". המשנה (נדרים פרק ה, משנה ד) מזכירה בעלות של "עולי בבל", רכוש שהועמד לרשות כלל הציבור, ואינו שייך לאנשי עיר מסוימת. בנוגע לרכוש כזה, כגון הר הבית או בורות מים באמצע הדרך: רכוש של "עולי בבל" אינו רכוש פרטי, אלא נכס של ה"כלל", ואין בכוחו של כל אדם לאוסרו על חברו.

יש מקום לדמות בעלות כללית זו לעיקרון של "ישות משפטית נפרדת" של תאגיד: הבעלות של "קהל" היא בעלות נפרדת מזו של שותפים יחידים. ה"קהל" הוא לכאורה ישות משפטית שאינה כרוכה וקשורה לרשותם של פרטים, על דרך ישות משפטית של תאגיד. על זו הדרך הציע הרב שאול וינגורט ('יד שאול', ספר זכרון, עמ' מז).

אך יש להעיר שאין כאן מודל של ישות משפטית נפרדת לגמרי. הרמב"ם פוסק שגם בנכסים של "עולי בבל" יש לכל אדם קניין אישי: "ועניין דבר של עולי בבל הוא הדבר המשותף לכל עולי הרגל… ויש לכל אחד מהם בהן קניין, אלא שהוא מועט מאד אין חוששין לו" (פירוש המשניות, שם). גם בנכסים אלה יש אפוא שותפות של כל ישראל, אלא ש"הוא מועט מאוד", ולכך יש השלכות בדין בדיקת חמץ (עי' שולחן ערוך, או"ח תלג, י) ולעוד דינים והלכות.

בנוסף, ניתן לכונן נכס מהסוג הזה רק בתנאים מיוחדים, דהיינו כאשר מייחדים אותו לכל הבא – תנאי שאינו מתקיים בהכרח בתאגיד, ובוודאי שלא בחברה בע"מ. עוד נקודה היא שעדיין אין מכאן מקור ישיר להגבלת האחריות העומדת במרכזה של התאגיד.

■ אי-הכרה הלכתית בתאגידים

בהעדר מקור ברור לרעיון של ישות משפטית נפרדת, יש פוסקים ששללו את האפשרות של הכרת ההלכה בעקרונות של תאגיד או חברה בע"מ. דעה זו מופיעה בלא מעט ספרי שו"ת ידועים (עיינו: שו"ת מהרש"ג, יורה דעה, סימן ג, ד"ה והגם; שו"ת דברי חיים, אורח חיים, חלק ב, סימן לד; שו"ת מנחת יצחק, חלק ג, סימן א; שו"ת אגרות משה, אורח חיים, חלק א, סימן צ; ועוד). כלשונו של הגר"י וייס (שו"ת מנחת יצחק, ח"י סי' קמ"ג):

"ופשיטא דלעניין דיני ממונות לא שייך לחלק, כפי מה שכתבתי שם לעניין בעלות חמץ בפסח בין חברה לחברה. דהכא טעמא דהווה כאפותיקי מפורש, ואם כן אף דיהיה לו דין בעלות לחמץ בפסח ואולי אף לעניין ריבית, אבל בנוגע לממון הרי בפירוש התנו שלא נתחייב לפרוע אלא מזה, והווה ממש אפותיקי מפורש".

הגר"י וייס מניח כפשוט שאין ההלכה מכירה ברעיון החדשני של תאגיד, ולכן הוא מחיל עליו את הכלים ההלכתיים המסורתיים שקיימים באמתחת פוסק ההלכה, במקרה הזה "אפותיקי מפורש". העיקרון של "אפותיקי" מאפשר הגבלת אחריות, ובדרך זו יכול הגר"י להסכים עם הכלל של "הגבלת אחריות" של חברה בע"מ. מנגד, הוא אינו יכול להכיר בשאר המאפיינים של תאגיד, ואף לא בהשלכות ההלכתיות שלהם.

גישתו של הגר"י מעלה בעיות משמעותיות בטיפול בתאגידים ובהלכות הרלוונטיות אליהם. הטיפול בתאגידים בכלים מסורתיים ("אפותיקי מפורש") דומה קצת לניסיון של בעל מלאכה לטפל במחשב נייד עם מברג ידעני. פה ושם זה יכול לעזור, אבל במבט רחב, הכלים הישנים אינם רלוונטיים להמצאה החדשה.

לדוגמה, מה יקרה כאשר בעל מניות מת? על-פי דיני השעבוד של ההלכה המסורתית, רק נכסים שהיו משועבדים בחייו של בעל המניות משועבדים להחזרת החוב, ואילו מה שהחברה תקנה לאחר מותו אינו משועבד לנושים. כמובן שהלכה זו אינה בהתאמה עם הגדרת התאגיד כישות משפטית נפרדת, שכל נכסיה משועבדים לנושים, כאשר בעלי המניות אינם מעלים ואינם מורידים.

בנוסף לכך, הרעיון של "אפותיקי" אינו יכול להגביל את ההתחייבות של הבעלים (בעלי המניות) אלא בהתחייבות הסכמית. במקרה של התחייבות לא-הסכמית, כגון נזקים של החברה, הכלל של "אפותיקי" אינו רלוונטי, ובעלי המניות יתחייבו חוב אישי לפצות את הניזוק.

■ מנהג המדינה

נדמה שדרך המלך בסוגיה זו היא לפנות לעיקרון של "מנהג המדינה".

כך כותב הרב בלאו בספר 'פתחי חושן' (דיני הלוואה, פרק ב, ס"ק סג), שבכל הנוגע לתאגיד או של חברה בע"מ, נחשב הדבר כאילו הוסכם מראש שכל ענייני כספי החברה יתנהלו מכוח החוק ומנהג המדינה. מסיבה זו, יש מקום לעיקרון של "ישות משפטית נפרדת" גם אם אין לו יסוד בהלכה, לאור המנהג והנוהג.

בספר 'דיני הלוואה' (פרק ז, ס"ק יז) כתב עוד שבשותפות רשומה וכן בחברה בע"מ, כשלווה אחד מהשותפים או אחד ממנהלי החברה, יש לנהוג על-פי חוק המדינה, כיון שכל תוקף שותפות או חברה כזאת אינה אלא מכוח החוק, וכל המתעסק עם גוף משפטי יודע שעל דעת תקנת השותפות או החברה מתעסק.

גישה זו מעלה אף היא קשיים משלה. הבעיה העיקרית היא שאם ההלכה תקבל את התאגיד כהגדרתו המשפטית, ותדון על-פי המנהג בדיני התאגידים כהגדרתם בחוק, מה יתרון ההלכה על-פני החוק, ומה יתרון בית הדין על-פני בית המשפט? אם ההלכה תתפתח לאחר התפתחות המציאות הריאלית, היכן נמצא את יתרונה הבסיסי?

לעניין זה יש לצטט את דברי הרב שג"ר (שמעון גרשון רוזנברג), רב ציוני-דתי המזוהה עם הניאו-חסידות:

"לדעתי הציונות הדתית מחויבת לאמץ לעצמה אסטרטגיות ופרקטיקות חרדיות מסוימות אם ברצונה לשרוד.. […] בהקשרים אלה חשוב במיוחד מקומה של ההלכה. ההלכה צריכה להחדיר לעולמנו את גאולת העבר, ולכן אסור לה להיות אקטואלית ומעודכנת; עליה לפגר אחרי המציאות המשתנה ללא הרף, פיגור המכונן מתח וקונפליקט, שרק באמצעותו היא תתפקד כייצוג של המוחלט ותביע את הקשר לעבר ואת מימוש רצון ה' במציאות. מצד שני, על ההלכה להיות מודעת לשינוי המתחולל בתוכה עצמה עקב השינוי החברתי. היא לא יכולה לאחוז בעבר בצורה מאובנת ודוגמטית".

נדמה שמוסד התאגיד מהווה דוגמה מצוינת לשינוי דרמטי במציאות, המאלץ את ההלכה לעשות התאמה משמעותית, ולו בשביל שתישאר רלוונטית לאתגרים ולבעיות של בני האדם ההולכים לאורה. אי-ההכרה בתאגידים כהגדרתם המשפטית תגזור עליה מאובנות וסטגנציה. כמו שההלכה למדה לתת הכרה יחסית גורפת לחוזים, למרות מיעוט העיסוק בהם במקורות הקדומים, כך צריך להיות בנוגע לתאגידים.

מנגד, נשאר להלכה, ולבתי הדין המיישמים אותה, כר רחב של פעילות הלכתית גם בתוך עולם התאגידים.

כפי שניתן להיווכח מתוך פסקי-דין רבים, גם בתוך העיקרון של "ישות משפטית נפרדת" יש מקום לגמישות, לפרשנות ולמיזוג כללים משפטיים נוספים. דוגמה לכך היא דוקטרינת "הרמת המסך", לפיה ניתן לתבוע בעלי תפקידים שונים באופן אישי, על אף ההפרדה העקרונית. כן, גם לאחר שתכיר ההלכה בעיקרון של הישות המשפטית הנפרדת, אין הדבר גוזר הכרה בכל הדינים הנלווים אליה, כגון דיני הראיות וכדומה.

לאחר שנכנס בתוך שערי בית הדין, התאגיד אט אט יהפוך לחלק אורגאני מתוך עולם ההלכה, ובתי הדין ידעו אף הם לפתח פסיקה סביב חוק התאגידים, על דרך שנעשה בבית המשפט. כדברי הרב שג"ר, להלכה יש עקרונות נצחיים ומקורות מגוונים, ועם הזמן אלו ימצאו את ביטויים גם בתוך עולם התאגידים. בנוסף, הפרוצדורה של בתי הדין שונה ביסודה מזו של בית המשפט, ומעניקה לדיינים יכולת מעורבות שאינה קיימת אצל שופטים בבית המשפט.

■ סיכום: המציאות החדשה

לסיכום, מאלף לציין לדברי הגאון הרוגוצ'ובר (שו"ת צפנת פענח, סימן קפד). בדיון על איסור ריבית בבנקים, קובע הרוגוצ'ובר שהמציאות של חברה בע"מ היא של "צורה בלא חומר"… כיון שגם בעלי הבנק אינם משועבדים (ומכאן שאין בו איסור ריבית…). כלומר, הגאון הרוגוצ'ובר מכיר במציאות של ישות משפטית נפרדת, וקובע שעל ההלכה להתייחס למציאות כמות שהיא.

על אותה הדרך קובע מו"ר הגר"א וייס שליט"א. לדבריו (תחומים לג, עמ' 28), על ההלכה להתייחס לחברה בע"מ כ"אישיות משפטית עצמאית", שכן "זו אמיתת המציאות, כיון שאין לבעלי המניות אחריות אישית לחובות החברה". לפי גישה זו, אין צורך ב"דינא דמלכותא" או בכוח המנהג כדי שתכיר ההלכה בעיקרון של הישות המשפטית הנפרדת. אין להלכה מנוס מלהכיר בו, שכן היא המציאות הפשוטה העומדת מולה.

דברים חריפים אלה מדגישים את האתגר שהביאה המציאות החדשה לעולם. כאמור, וכפי שפסקו כמה פוסקים, נדמה שאין מנוס מכניסת עיקרון "ישות משפטית נפרדת" של התאגיד המודרני לתוך עולמה של הלכה. מנגד, עלינו לפתח גישה ייחודית-הלכתית לבעיות העולות בתוך דיני התאגידים, ולהקנות להלכה ולבתי הדין שם טוב גם בתחום המורכב והקשה הזה.