הפרק האחרון • המדינה בה תוכלו להסתובב כחרדים בלי חשש

צילומים: מנדי ריזל וחברים

המכוניות במדינה חדשות, ואין זכר אפילו ללאדה אחת. כצפוי, וכחובב תחבורה, תהיתי על קנקנה של התחבורה הציבורית – וגיליתי מערך מסודר, יעיל ומודרני – הלוואי עלינו. אפרופו, בימות החורף הקרים, תוכלו למצוא כלי תחבורה שנפוץ במדינות הקרות הללו: מזחלות שרתומות לכלבים ששועטים קדימה. אם אתם בסביבה, תקפצו לפינלנד, שם כלי התחבורה הזה יעיל עוד יותר. הוא גם משודרג לאיילים דוהרים הרתומים לעגלה, במקום כלבים. גם כן הלוואי עלינו…

אחרי ליטא המפתיעה ולטבייה העוד יותר מפתיעה, המשכנו ליעד שריתק אותנו יותר מכל – ולמעשה היה הסיבה האמיתית לבואנו אל המדינות הלטביות מלכתחילה. מדובר במדינה "נדירה" יחסית; אחת הפחות מוכרות והיותר קטנות ביבשת אירופה. למרבה ההפתעה, היא גם אחת המדינות המתפתחות בעולם.

עד כמה מפותחת, בטח שאלתם. ובכן, הישראלים, שניצבים בחזית ההיי-טק העולמי, הולכים ללמוד באסטוניה איך משתמשים בהיי-טק לשירותי הממשלה. "הם מאוד יסודיים. הם קוראים לעצמם E-סטוניה. יש פה הרבה ישראלים שמגיעים לרכוש ידע וגם לתרום ידע", אמר לנו תושב מקומי.

במדינה מתגוררים רק 1.2 מיליון תושבים. היא גובלת ברוסיה, בלטבייה, ובים הבלטי. יש כמה מאות איים ששייכים לאסטוניה, ונמצאים בים הבלטי. מול טאלין, מעבר לים, נמצאת הלנסיקי בירת פינלנד. רק שעתיים נסיעה במעבורת, ואתם שם. רצינו לקפוץ גם לשם, אבל חיפוש באינטרנט העלה שמדובר בתענוג שעלותו 150 יורו. רק כשהגענו לאסטוניה שמענו מהמקומיים שיש אפשרות להשיג כרטיסים גם ב-20 יורו. פספוס, אבל כנראה שההשגחה העליונה לא תכננה לנו ביקור גם שם.

אגב, פינלנד נחשבת לאחת המדינות היקרות באירופה – ולכן המוני פינים מגיעים בסופי-שבוע לטאלין שבאסטוניה כדי לשתות בירה טובה. "הם שתיינים גדולים, ושווה להם להוציא עשרות אירו וליהנות מחופש מעבר לים וגם לקבל שתייה במחיר זול מאוד יחסית להלסינקי".

טאלין, עיר הבירה של אסטוניה, משלבת חדש וישן – כמו עמיתותיה למדינות הבלטיות, וילנה וריגא. בלב העיר נמצא מבנה בית-הכנסת החדש והמרשים שבנה רב המדינה ושליח הרבי מליובאוויטש, הרב שמואל קוט. כמה מרשים? ובכן, הבניין זכה בתואר "המבנה היפה באסטוניה" בתחרות מקומית…

בכניסה יש שומר ומגנומטר, ואחרי שתעברו אותם, תגלו חלל ענק. אם תעקפו את המדרגות המובילות לבית-הכנסת, ותרדו חצי קומה, תגיעו למסעדת 'ירושלים' הכשרה למהדרין, שנמצאת בהנהלתה של מקומית שאינה יהודיה.

את הרב קוט פגשנו בקומה העליונה של המבנה. רכון על ספר, לצידם של כעשרים יהודים, צעירים ברובם, שהגיעו למקום כמידי ערב במסגרת הפרויקט המבורך 'כולל תורה' של חב"ד ברחבי אירופה. חלק מהם חרדים של ממש, עם זקנים וציציות, בזכות עבודת הנמלים של הרב קוט ורעייתו.

בחדר סמוך הבחנו בכמה בחורי ישיבה חב"דיים. היה מרגש לראות בחורים חסידיים, חבושי קסטקטים, יושבים ומתפלפלים בסוגיה מול גמרות וספרי מפרשים. שניים מתוך הארבעה הם בניו של הרב. הם לומדים בישיבה המיוחדת במוסקבה בירת רוסיה, המיועדת לבניהם של שלוחי חב"ד במדינות ברית המועצות לשעבר. אחת לשלושה שבועות יש להם שבת חופשה, אבל המרחק הגדול מונע מהם להגיע לסינר של אימא.

באותו ליל שישי בו פגשנו בהם, הם הגיעו לרגל שבת חופשה שמתקיימת פעם בשנה, ובמסגרתה נוסעים כל ה'תמימים' (כינוי לתלמידי ישיבות חב"ד ע"ש שם הישיבה – תומכי תמימים) לבית הוריהם המתגוררים בשליחות. גם בחופשה, במקום לקרוא עיתונים או להתאוורר קצת, הם פשוט ישבו ולמדו – יחד עם עוד שני חברים שהביאו עימם מהישיבה.

ידועה הבטחתו של הרבי מליובאוויטש כי ייקח את עול החינוך של בני השלוחים "על כתפיו", לראות את מימוש ההבטחה בְּחוֹר כמו טאלין שבאסטוניה, היה מראה מרגש במיוחד. אגב, מלבד לימוד התורה, הייתה להם גם דרך ארץ, כאשר קיבלו אותנו במאור פנים, הציעו והגישו לנו קפה חם ומיני מזונות, כאילו היינו מכרים ותיקים.

במבנה נמצא גם גן ילדים יהודי, חדר ובו מחשבים שבו לומדים ילדי השליח באמצעות "בית ספר נט" – בית הספר המקוון המיועד לילדי שלוחי חב"ד די בכל אתר ואתר, וחדרים לפעילויות ושיעורים.

אולם בית-הכנסת מכיל כ-100 מקומות ישיבה. מידי שבת מגיעים כ-50 מתפללים קבועים. מחלונות בית הכנסת ניבט בניין מרשים, ישן. "בבית הזה התגורר הרב של אסטוניה בתקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה. הוא לא האמין לשמועות על הנאצים, וסבר שהכובש הגרמני לא יעשה דבר. כאשר הנאצים ימ"ש כבשו את אסטוניה, הם שלפו אותו מהבית שנמצא בקומה העליונה של הבניין שנמצא מולנו, גררו אותו ברחוב, והוציאו אותו למוות בירייה. כל יום, כשאני מגיע לבית-הכנסת ורואה את דירת הרב השם-ייקום-דמו, אני מרגיש שבית-כנסת שבנינו כאן הוא הנקמה על כך; הוא הנקמה של העם היהודי", אמר הרב קוט.

בשיחה איתו, על ארוחה בשרית טעימה, משביעה וכשרה למהדרין במסעדת ירושלים, סיפר לנו את סיפור הגעתם המעניין, המרגש, של היהודים לאסטוניה: בזמן הצאר הרוסי הייתה אסטוניה מחוץ לתחום המושב, מה שאומר שיהודים לא יכלו להתיישב במקום (בניגוד לריגא ווילנה). זאת, משום שאסטוניה הייתה נחשבת למקום יותר "יוקרתי"; היא קרובה יותר לפטרבורג, שהייתה אז הבירה הרוסית, ולצאר הייתה טירת קיץ במדינה.

בשנת תק"ע, 1820 למניינם, התרגשה צרת הקנטוניסטים: יהודים בני 13 שנלקחו בכוח מבית הוריהם, כאשר כל עיירה קיבלה "מכסה" של ילדים שעליה להביא לצבא. גם אז, העסקונה ארגנה פרוטקציות לבניה, ושלחו כתחליף לבניהם של נכבדי העיירה את ילדי העניים והמדוכאים. רבים מהקנטוניסטים נשלחו לשרת באסטוניה. אלה שמרו על מורשתם ועל המצוות באדיקות, ובין היתר סירבו להתבולל. כשהגיעו לפרקם, שלחו הקנטוניסטים שני נציגים לקהילה היהודית במינסק שבבלרוס. הם חזרו משם עם קבוצה נכבדה של צעירות יהודיות, ואלו נישאו לחיילים היהודים.

מטבע הדברים כתוצאה מנישואי הזוגות, התרחבה הקהילה עד שהגיעה לכמה אלפי יהודים ואלה בנו בית-כנסת מפואר. עם תום מלחמת העולם הראשונה, ב-1917, קיבלה אסטוניה עצמאות, לראשונה בתולדותיה. הקהילה היהודית המשיכה לפרוח ולשגשג וגם הקימה בית-ספר יהודי שהמבנה שלו נמצא כעת סמוך לבית-הכנסת החדש, בו ישבנו.

ב-1940 כבשו הסובייטים את המדינה. יהודים רבים ברחו, אחרים הוגלו לסיביר. שנה לאחר-מכן כבש הצבא הגרמני את המדינה הקטנה. הקהילה היהודית, שמנתה 4,500 יהודים, הושמדה ברובה. רק כמה מאות הצליחו לברוח לעומק רוסיה, עוד כמה עשרות ששירתו ב"צבא האדום" ניצלו גם הם מהצורר הנאצי. למעשה, אסטוניה הייתה המדינה הראשונה – ובין היחידות – שהייתה "נקייה מיהודים" במלחמת העולם השנייה.

אחרי השואה, חזרו היהודים אט-אט למדינה. ב-1990 כבר מנו 2,000 איש – אבל אז הגיעה "העלייה הגדולה" ומרביתם עזבו. כיום, על-פי ההערכות, חיים באסטוניה כ-1,000 יהודים שמוכרים לקהילה; על-פי ההערכות יש לפחות עוד כמה מאות שעדיין מחביאים את זהותם בעקבות השואה האיומה.

האוכלוסייה המקומית דומה יותר לאוכלוסייה בפינלנד, ופחות לעמי מזרח אירופה. בירת אסטוניה, טאלין,  נבנתה לפני 800 שנים בלבד. העיר החדשה קטנה ומטופחת; מרכז העיר העתיקה שלה – מרהיב: רחובות עם מבנים עתיקים, מרשימים, בהתאם למיטב הארכיטקטורה האירופית של לפני כמה מאות. כבעל חזות חרדית, לא זכורה לי עיר בירה אירופית בה יכולתי להסתובב בשעת לילה, ללא חשש מצעקות או מגילויי אלימות מצד מקומיים או מהגרים. לאיש לא הפריעו הכיפה, הזקן והציציות – וזה בהחלט מוסיף עוד נופך של הנאה לטיול הרגוע בין הסמטאות.

אחרי ביקור בווילנה, בריגא ובאסטוניה – אין ספק שטאלין היא הדובדבן שבקצפת.