ניסיון של שתי חברות להתקין מערכת המבדילה בין שימוש עסקי לפרטי נכשל • השופט: המערכת מאפשרת למנהל לבצע שינוי בדיווחים אלה ללא כל אפשרות ביקורת ומעקב • רכב המכיל כלים כבדים שאפשרי לפנותם, ייחשב כרכב להסעת נוסעים • הרווח לרשות המסים: למעלה ממיליון ש"ח
דוד שלומוביץ 26.05.2019
פורד טרנזיט. אילוסטרציה | צילום: Tadeas Skuhra, שאטרסטוק בית המשפט העליון דחה ערעור שהגישו שתי חברות, וקבע כי יש לזקוף שווי שימוש ברכב בהתאם לקבוע בתקנות – וכי לא ניתן לעשות זאת באף דרך אחרת.
בתקנות מס הכנסה (שווי השימוש ברכב), התשמ"ז-1987 נקבע כי על המעסיק לזקוף לעובדים 'שווי שימוש' בגין טובת ההנאה הגלומה ברכב הצמוד. אופן קביעת שווי השימוש נקבע אף הוא בתקנות באמצעות 'נוסחה': אחוז מסוים ממחיר הרכב.
הנוסחה מאפשרת לחשב את שווי השימוש בכלי הרכב לעובד בזמנו הפרטי וזאת בהתבסס על חישובים רוחביים של רכישת רכב דומה, עלויות המימון שלו, תחזוקה, ביטוח, וטובת ההנאה הכללית של רכב צמוד.
לעומת זאת, התנהלו בשנים האחרונות כמה וכמה הליכים משפטיים בעניינם של מעסיקים אשר ניסו לטעון כי ניתן לסטות מה'נוסחה' הזו ולזקוף את שווי השימוש בחישובים אחרים בדרכים כאלה ואחרות, כל מעסיק לפי עמדתו – וכולם במטרה אחת, להפחית את המס שישולם בגין הרכבים הצמודים.
טענות אלה נדחו באופן עקבי בבתי המשפט המחוזיים, שקבעו במספר פסקי דין כי יש לזקוף שווי שימוש בהתאם לקבוע בתקנות – ולא באף דרך אחרת, למרות שלכאורה נראה כי מערכות דיגיטליות יכולות להבדיל בין השימושים הפרטיים והעסקיים.
בית המשפט העליון ראה את הדברים באור דומה וקיבל את טענת רשות המסים, לפיה אין אפשרות לחישוב פרטני עבור כל עובד ועובד בארץ, וכי מדובר בבקשה שכרוכה במשאבים רבים. פסק דין שניתן בבית המשפט העליון בשני ערעורים שהדיון בהם אוחד, אימץ עמדה זו במלואהּ תוך דחיית הערעורים.
מפסק הדין עולה כי מדובר בשתי חברות, האחת, חברה של עורכי דין שהעמידה לרשות שניים מעובדיה רכב והתקינה בו מערכת השואלת את העובד לפני כל נסיעה האם מדובר בשימוש פרטי או עסקי. רשות המסים קבעה שהמערכת לא מקובלת עליה וכי החישוב צריך להיות כמופיע בתקנות המס. פקיד השומה, אשר סבר כי החברה לא זקפה את שווי השימוש כנדרש משום שאין מקום לעמדתו להתחשב בנתונים אשר עלו מהמערכת, הוציא צו שומה הקובע כי על החברה לשלם את הפער שנוצר מהחישוב המוטעה בסך של 423,883 ש"ח. על צו זה הגישה החברה ערעור לפני בית המשפט המחוזי בחיפה.
החברה השנייה עוסקת בשירותי תחזוקה, ועובדת בין היתר עם משרד הביטחון. זו התחייבה בחוזה, לתת שירות זמין בכל שעות היממה. ברכבי החברה שהעובדים קיבלו כדי להיות זמינים, קיימים תמיד כלי עבודה כבדים המשמשים אותם. גם החברה הזו התקינה את אותה המערכת וחישבה באופן שונה את שווי השימוש.
זקיפת שווי השימוש כפי שנערכה על ידי החברה לא הניחה את דעתו של פקיד השומה, אשר סבר כי יש לחשב את שווי השימוש אך ורק על פי הקבוע בתקנות וכי רכביה של החברה אינם נכנסים בגדר 'רכב עבודה'. בהתאם לכך, הוצא לחברה צו שומה הקובע כי עליה לשלם את ההפרשים הנובעים מהחישוב המוטעה בסך של 675,029 ש"ח. על שומה זאת הגישה החברה ערעור לפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.
משנדחו הערעורים על ידי בית המשפט המחוזי, פנו החברות לבית משפט העליון שכאמור איחד את שתי העתירות לכדי עתירה אחת, ופסק הדין עוסק בשתיהן ביחד עם הדגשים לכל חברה בנפרד.
בית המשפט העליון (השופט מינץ, בהסכמת השופט עמית והשופטת וילנר) קבע כי לא ניתן לסטות מהוראותיהן של תקנות שווי השימוש ברכב, שבהן נקבעה נוסחה קבועה שאין בלתהּ. לפי העולה מפסק הדין, זו הפרשנות היחידה שיש לה אחיזה בלשון החוק, והיא תואמת את ההיסטוריה החקיקתית של התקנות ומגשימה את תכליתן באופן מיטבי.
בית המשפט הדגיש כי הנוסחה הקבועה נקבעה מתוך מטרה ראויה, "לקדם את היעילות, הפשטות והבהירות בגביית מס ובכך להביא לקידום התכלית שעניינה מניעת העלמת מס"; וכי אין בעקרון מס אמת, שעליו נשענו המערערות, כדי לגבור על שיקולים אלה.
סוגיה נוספת שעלתה בערעורים הייתה האם ניתן לסווג רכבים פרטיים שעליהם ציוד עבודה כ'רכב עבודה' – שבגינו אין צורך לזקוף שווי שימוש – אף שניתן להשתמש בהם גם להסעת נוסעים. בית המשפט העליון דחה את הטענה שיש לאמץ את 'מבחן השימוש העיקרי' לצורך הגדרת 'רכב עבודה' וקבע כי די בכך שהרכב יכול לשמש גם להסעת נוסעים, אף אם באופן משני, כדי שהוא לא ייחשב רכב עבודה. הודגש כי רכב עבודה הוא רכב שייעודו הבלעדי הוא כזה, כדוגמת משאית הובלה, מערבל בטון וסמיטריילר.
התיקים בבית המשפט העליון טופלו על ידי עו"ד חן אבידוב מהמחלקה הפיסקאלית בפרקליטות המדינה.
