מנדי ריזל יצא לבחון את הסובארו B4 והשכנים לא הפסיקו לפרגן

חיצוניותה מרשימה בהחלט, אך תג המחיר שלה מזניק אותה לתחרות מול רכבי המנהלים • האבזור נדיב למדי, ההגה עמוס מתגים, מערכת המולטימדיה קשה לתפעול והיא נחמדה לנסיעה בשלג • מה הזכיר לריזל את הDL סטיישן העתיק? ביזנעסופ"ש

מנדי ריזל 29.12.2018

סובראו B4 | צילומים: מנדי ריזל

סובארו B4 היא מכונית שהרשימה אותי, אולי בגלל שבתחילה היה מונח לי בראש שהיא שייכת לקטגוריית המשפחתיות. אממה, בהתחשב בתג המחיר שלה ובעובדה שהיא אמורה להתחרות ברכבי המנהלים, ובכן, כנראה שיש לה עבודה קשה כדי להתחרות בהן.

'ביזנעס' מתרחב בניו-מדיה: מהיום, כל העדכונים – גם בוואטסאפ!

אבל בואו ננסה לשכוח לרגע מהמתחרות ולהתרכז בכלת השמחה לבדה: סובארו B4 היא מכונית מרשימה. למרות העיצוב השמרני יחסית של דגמי סובארו, לא רק אני הופתעתי לטובה מחיצוניותה של הסובארו הזו, אלא גם כל חבריי ובני משפחה שפגשו בה בימים שהייתה לרשותי. "וואו, איזה רכב", "נראה רכב מנהלים" ועוד, פרגנו.

למבחן קיבלנו את הגרסה הבכירה, מבין 2. בתא הנוסעים החומרים איכותיים, אך המושבים מחופים בד כהה, מה שלא מוסיף לתחושה יוקרתית. בפנים הדלתות תפגשו בתיפורים, כעין דיפוני עץ מפוזרים פה ושם ויש גם אפשרות לשנות את הבליטה בגב מושב הנהג, לרווחתו.

האבזור נדיב למדי: מלבד פנסי הלד וחישוקי המגנזיום מבחוץ, ב-B4 תקבלו מפתח חכם לכניסה ונעילה גם כשהמפתח בכיסכם; הנעה ללא מפתח, מושב נוסעים חשמלי, בלם יד ("האנד-ברקס" בלע"ז) חשמלי, קרוז קונטרול (אבל לא אדפטיבי), לימיט באמצעות מנופים מאחורי ההגה ומסך מגע 7 אינטש. באשר אליו: הוא לא מהנוחים לתפעול שפגשתי בהם ובנוסף – אולי בגלל היותי טכנופוב – לא הצלחתי להתחבר לבלוטות'.

ההגה עמוס מתגים, שבהם גם לחצן עם האות i לנהיגה חסכונית ו-s למצב ספורט שלרוב מונחים באזור ידית ההילוכים.

המנוע, בנפח 2500 ליטרים עם 175 כוחות סוס, משודך לתיבה אוטומטית בת 5 הילוכים. באופן מעורר נוסטלגיה, רעשו של מנוע הבוקסר הזכיר לי את זה של מנוע הסובארו DL סטיישן של אבי ז"ל לפני יותר משני עשורים. הוא טוב, אבל לא בשרני מידי. טורבו היה מוסיף לו פלפל.

המנוע הסוברואי מגיע עם הנעה כפולה קבוע: זה יכול להיות נחמד לנסיעה בשלג (לא בשטח, משום שמרווח הגחון סטדנרטי לקטגוריית המנהלים; כלומר: נמוך) אבל ביום-יום זה בעיקר גורע. נוחות הנסיעה טובה.

אחד מ-2 הדברים שהפריעו לי הם רעשי רקע שחודרים באופן צורם לתא הנוסעים. את הסובארו אספתי ביום חורפי, אז ניסיתי לדון אותה לכף זכות וחשבתי שהרוחות אשמות ברעש החריג, אך גם למחרת – ביום רגוע ויפה – הרעש הציק לי, גם במהירות סבירה מאוד של 90.

נקודה שניה: דלת תא המטען הרגישה כאילו היא עשויה פלדה. היא הייתה כבדה מידי. תא המטען אמנם גדול, אך עמוק ופתח ההטענה נמוך וצר באופן חריג.

5 נוסעים יוכלו לשבת במכונית בנחת וברווח: לא רק הנוסע שלצידו, אלא גם היושבים בשורה השנייה. במושב האמצעי בספסל מאחור יהיה מקום לא רק לסל קל או לילדים, למרות תעלת הינע גבוהה יחסית. גב המושב האמצעי יכול לרדת – עבור משענת לנוסעים מימין ומשמאל ויש בו גם מקומות לכוסות.

נקודה שחשוב לזכור: לסובארו – כמו למכוניות יפניות אחרות – ירידת ערך נמוכה משום שמכוניותיה נחשבות לאמינות מאוד ובמילים אחרות: הרבה פחות בילוי במוסך לעומת המכוניות האירופאיות.

צריכת הדלק הייתה מאכזבת למדי ועמדה על קצת יותר מליטר דלק לכל 7 ק"מ של נסיעה משולבת ומאומצת.

נתונים: