פרוש, רובינשטיין, גוטרמן וזייברט, תפנימו, לא צריך טובות!

צילומים: משה שי, יעקב כהן | פלאש 90

"במרץ 1995 יצאנו מתדיראן, שני חברים בני 47 – אלי כרמון ואנכי – חנוך מליס. היו לנו רעיון ויוזמה. בדקנו במגדל העמק, בעפולה ובקרית גת ובסופו של דבר הגענו לסימון אלפסי ראש עיריית יקנעם". הסיפור הזה הוא סיפורה הבלתי יאומן של עיירת פיתוח שהפכה בתוך פחות מעשור לעיר הייטק ומכונה נכון להיום "בירת ההייטק של הצפון".

גם אם קראתם את הסיפור הזה לא אחת, כדאי שתקראו אותו שוב ושוב כי הוא מהווה השראה ומעיד כי בעבודה קשה וביציאה מהקופסא אפשר לשנות את הגורל. איך שלא נהפוך את זה, סימון אלפסי, ראש עיריית יקנעם, הוא האיש שהציל את העיירה מחיים של עוני ותקציבי רווחה. עם כל הביקורת של המתמודדים נגדו לראשות העיר פעם אחר פעם, את ההילה הזו איש לא יוכל לקחת ממנו.

יקנעם של תחילת שנות התשעים הייתה עיירה של מפעל אחד. בעצם, כמעט רוב תושבי העיר עבדו בסולתם או חלמו לעבוד בה עד שהיו שהציעו לשנות את שם העיר לשמו של המפעל. לא הייתה זו עיירה שיש בה מפעל, אלא מפעל שיש לצידו עיירה.

שני החברים, כרמון ומליס עמם פתחנו את הכתבה, הגיעו לראש עיריית יקנעם – אז עדיין עיירה – עם חזון על מפעל טכנולוגי שיעסיק מאתיים עובדות! יקנעם של אותן שנים הייתה תלויה למחייתה במפעל סולתם שהלך ודעך משנה לשנה.

בשלהי שנות השמונים נקלע המפעל למשבר ממנו לא התאושש. הנה עדותו של אלפסי עצמו: "ב-1988 הייתי סגן ראש המועצה ללא שכר, ניהלתי את בית הדפוס ואנשים היו באים אלי כי ידעו ששם תיפתרנה הבעיות שלהם, והבעיות היו רבות. המצב בסולתם הלך והתדרדר, היו בעיות בבית ספר 'תדהר', האבטלה גאתה, דירות עמדו ריקות ומפלגת העבודה, שבה הייתי חבר, עסקה במלחמות היהודים שבין רבין ופרס. האינתיפאדה השתוללה והבחירות שהיו אמורות להתקיים בנובמבר 1988 נדחו למרץ 1989".

בספרו, 'הרץ למרחקים ארוכים' שיצא לאור השנה, מספר אלפסי כי "בשנות השבעים של המאה העשרים הועסקו בסולתם כ-2,800 איש. זה היה המפעל שהחזיק את יקנעם. כשהיה צריך לספק סחורה היו עובדים גם בימי שישי עד ממש לפני כניסת השבת. אפשר היה לראות שיירת מוניות עומדת בכניסה כדי להחזיר את האנשים הביתה בזמן לפני שבת".

אבל המפעל שהתבסס בעיקר על ייצוא ביטחוני עמד בפני שוקת שבורה כאשר הסתיימה מלחמת איראן-עיראק. כמות ההזמנות ירדה דרסטית. ב-1990 החל גל הפיטורים הראשון שסימן את תחילת הסוף. עובדי סולתם ולמעשה תושבי יקנעם, לא רצו לוותר (חפשו בגוגל 'ליל הכלבים'). אבל השוק החופשי היה חזק מהם ואחרי מספר שנות דעיכה, סיים המפעל את חייו במתכונת ההיא. כיום הוא עדיין פועל אם כי במתווה שונה לחלוטין.

אבל כאן הגיעה, כאמור, נקודת המפנה בחיי העיירה. השניים שהופיעו בתחילת הכתבה היו הראשונים להקים בה מפעל הייטק, אז מפעל טכנולוגי. הם היו הנחשונים, אבל אחריהם הגיעו עוד ועוד חברות בעידודו הפעיל של ראש העיר שהבין מהר מאוד שזו הדרך להוציא את עירו ממעגל עיירות הפיתוח.

בשנת 2015 פעלו בעיר כשמונים חברות היי טק בתחומים שונים. בעיר תמצאו חברות ביוטכנולוגיה, תקשורת, פארמה, אלקטרוניקה ועוד. בסך הכל גלגלה התעשייה של יקנעם כמיליארד שקל בשנה זו. היום פועלות בה קרוב למאה חברות ולא לחינם קיבלה העיר את הכינוי בירת ההייטק של הצפון.

ואלפסי? אלפסי חוזר ואומר בכל הזדמנות כי בחר לברוח מהמסכנות. בראיון שהעניק ל'ביזנעס' לפני מספר חודשים, אמר האיש שכבר מכהן קדנציה שישית בתפקידו כראש עיר, כי לא ביקש סיוע ממשלתי אלא רק תנאים שיאפשרו לעירו לצמוח. "כבר אז הבנתי שהעתיד נמצא בטכנולוגיה ולשם כיוונתי. היום יש בעיר קרוב למאה מפעלי הייטק שמעסיקים המון מתושבי העיר. יש אפילו אנשים שבאים מתל-אביב כל יום כדי לעבוד ביקנעם".

לסיום, אנו חוזרים לכרמון ומליס ולעדותם אודות מה שהתרחש מספר שנים לאחר מכן, ב-1997. "ישבנו אז בישיבה והגיע עוד יזם שרצה להדגים לסימון את הבניין שיבנה. הוא צייר ציור פשוט של בית, גג וארובה. סימון הסתכל על הציור, מחק את הארובה ואמר: כאן לא ייבנו מפעלים עם ארובות. כאן תהיה רק תעשייה עתירת ידע וירוקה"…

אלפסי, עדיין ראש העיר של יקנעם, מבהיר: לא רוצה טובות. אל תתנו לנו נדבות, תנו לנו את האפשרות להתפתח ולגדול בכוחות עצמנו ואל תפריעו. יקנעם עילית היא הדוגמא לעיר שעשתה הכל כדי להיחלץ ממצבה. בפעם הבאה כאשר אתם חולפים בדרככם לצפון ליד בירת ההייטק של הצפון, זכרו את המסר הזה – לא צריך טובות!