אל תשכח את שִׁמְךָ || סיפור לחג

אף פעם לא התפארתי בזה, אבל תגידו בעצמכם, כמה אנשים אתם מכירים שיודעים לומר לכם, ככה, בשלוף, איך קראו לאבא של רבי שלום שבדרון? אפילו מחצית מכם לא ידעו ששמו המלא הוא רבי שלום-מרדכי ברבי יצחק הכהן. מה, שמעתם פעם שקראו לו לעלייה? ואם כן, זכרתם את השם שלו שתי שניות אחר כך? || ישראל פלר בסיפור מיוחד לחג

ספר תורה | צילום: מנדי הכטמן, פלאש 90

"יעמוד…", מבטי נדד אל בחור צעיר ש'נפל' אל המניין של שש-ורבע-אפס-אפס הישר מהמיטה באחת הישיבות הסמוכות. "יום-טוב ב"ר אברהם-בנימין-מנשה". בינגו. ידעתי בדיוק מי אביו. בטח. בטוח. בוודאות. נו, הרי זהו אברהם-בנימין-מנשה ב"ר יחזקאל-ישכר, אין ספק בכלל. וגם לסבא שלו, יחזקאל-ישכר ב"ר מנשה נתתי פעם עלייה במניינים של בית המדרש הגדול שמתחלק ל'בתים' בשמחת תורה. ברור שהקראתי שם את העליות.

אין שנה שאני לא גבאי באחד ה'בתים', ואין כמעט אדם מהחצר שלנו – והיא ענקית בלי עין הרע – לפחות אלה שמעל גיל שלושים, שאני לא יודע את שמו, שם אביו, אצל מי הוא אֵיידֶעם – ולא רק מי הם סבותיו משני הצדדים, אלא גם מצד זוגתו. כולם, כולל שמות אבותיהם ואבות אבותיהם עד היכן שגילי אִפשר לי להכיר או לשמוע, לפגוש על הנצחה בספר או על מצבה בבית העלמין.

לפעמים ישבתי בבתי כנסת קטנים ועתיקים ברחובות מאה שערים, גאולה ומקור ברוך, ורפרפתי כמי שכפאו ג'וק על לוחות השיש וההנצחה. הנה, כשאפגוש את האברך ר' צבי הלוי שזה עתה הפך לירושלמי, בנו של ידידי ר' משה-מאיר הבני ברקי ב"ר יוסף-חיים הצפתי ב"ר יעקב-שלמה הלוי שהיה אף הוא ירושלמי, אוכל לומר לו את שמו, שם-אביו, שם-סבו ואב-סבו ואפילו להוסיף נתון שהצוציק הזה בטח לא יודע: שתאריך פטירת העלטער זיידע שלו הוא בתשעה באב.

הבטתי על לוח השיש האפרפר, וידעתי שזה רק רִפְרוּש של הזיכרון שמעולם, ב"ה, לא בגד. קברו בהר הזיתים היה חקוק לעיני מאז שהייתי בן 12, כשאותו רבי יעקב-שלמה שבק חיים לכל חי.

אף פעם לא התפארתי בזה, אבל תגידו בעצמכם, כמה אנשים אתם מכירים שיודעים לומר לכם, ככה, בשלוף, איך קראו לאבא של רבי שלום שבדרון? אפילו מחצית מכם לא ידעו ששמו המלא הוא רבי שלום-מרדכי ברבי יצחק. מה, שמעתם פעם שקראו לו לעלייה? ואם כן, זכרתם את השם שלו שתי שניות אחר כך?

יום למחרת פטירתו של רבי 'שוֹלֶמָרְדְכֵי', ביום שני, בבוקרו של כ"ט בכסלו ה'תשנ"ח, דילגתי על ההשתתפות שלי במניין האלמותי שלנו ב'אהל-שפרה' בשש-ורבע-אפס-אפס ונסעתי להתפלל על קברי אבות בחברון.

המגיד הירושלמי רבי שלום שבדרון זצ"ל | צילום: דודי פרידמן, ויקיפדיה

לא יודע, אולי היו אלה ההשפעות מהלוויה, אולי סתם כי מישהו הציע טרמפ ל'קברוחל' בארבע לפנות בוקר ומשם לקרית-ארבע. כמובן שהקראתי עליות גם במערת המכפלה, ומה לעשות שמקוטלגים אצלי היום, עשרים שנה אחרי, ירון בן אליסף הכהן, ליאור בן יעקב יוסף הלוי והשלישי שלא ויתר על תואר 'החבר' ירחמיאל-אפרים בן 'החבר' יהושע-דוד…

נו, ולמי נתתי אז, לפני עשרים שנה באותו בוקר קפוא בחברון 'גלילה'? לאותו אברהם-בנימין-מנשה ב"ר יחזקאל-ישכר, שהבן שלו יום-טוב – כן, יש להם אותו אף בדיוק – עומד פה מולי…

* * *

מגיל תשע או עשר, וזה בין הדברים היחידים שאין לי עבורם סימן לזיכרון, הייתה לי חולשה לשמות. מן שיגעון ילדות שהלך והתפתח. אולי כי הגבאי של בית המדרש, רבי דוסא ב"ר אלימלך שמעולם לא קיבל כמעט עלייה בעצמו – חוץ מאשר בשמחת-תורה או כשהיה לו יארצייט, היה דמות מופת עבורי.

בדרך אגב נודעתי על כך שהוא תמיד זכר לא רק את שמות כל המי ומי של ירושלים, אלא גם יארצייטים ושמות של רבנים חשובים שהלכו לעולמם. גם כאלה שלא היו מהעדה שלנו. בכ"ח תמוז הוא תמיד הדליק בשקט נר לע"נ רבי יעקב-שאול ברבי אליעזר-ירוחם אלישר זכר-צדיק-לברכה, ובכ"ז אב לרבי יהודה ברבי משה-ישועה פתיה. פעם הוא אפילו אמר שהוא זוכר את ההלוויה שלו, ביום שני מהביל של חודש מנחם-אב אי-שם בשנת תש"ב… ואני, שנצמדתי אליו, ינקתי את הניחוח והאווירה, ומבחרותי כבר ידעתי. בכל מקום שיש 'בימה' וספר-תורה, אני שם, צמוד, מכבד את הקהל בעליות ושאר הכיבודים.

בגיל מבוגר יותר כבר הייתי הכרוז האולטימטיבי בחופות ואומר ה'יעמוד-יעמוד-יעמוד' במצווה טאנץ כשאלה עוד היו קצרצרים ובשעה סבירה. הכרתי את כל החתנים של המתפללים בבית המדרש, וגם אם מישהו צץ אחרי עשר שנים של מגורים באנטוורפן לשבת אופרוף של גיסו הצעיר, לא היה צורך להזכיר לי את שמו. מספיק שאמרו לי לתת לבֶּנִי עלייה, וכבר ידעתי לזמן אל ספר התורה את ר' בנימין-יקותיאל ב"ר יעקב-זונדל.

* * *

ואז, ביום חמישי שלאחר אותו יום שני בו נתתי לבחורצ'יק הצעיר יום-טוב ב"ר אברהם-בנימין-מנשה עלייה – זה קרה. כן. במניין של שש-ורבע-אפס-אפס. לא יודע מה בדיוק אירע בסדר השתלשלות העניינים – מרוב הלם ופחד ותדהמה וצער ודאגה ועוד כמה ביטויים, אבל פספסתי אותו ולא הגעתי אליו. זה לא קרה לי כבר שנים.

כי בדיוק אז, כשהייתי בדרכי אליו – הגיע טלפון. אבא בבית חולים. אבא היקר והאהוב. אבא הישיש. שאני כה קשור אליו. חיים זלמן יעקב בן טאבע-שושע-קריינדל לרפו"ש. אני נוסע וכולי בלבול. לוקח את התפילין שאיתם הייתי בדרכי למניין הקבוע ועולה לטקסי. "שערי צדק" אני אומר לו בלי לחשוב. רץ לחדרי הניתוח. אירוע מוחי קשה יחד עם אירוע לבבי חברו להם יחדיו. אני נכנס לחדר ההמתנה, מגלה את אחותי עומדת ומתפללת. אחי הצעיר נושך שפתיים ואחי הבכור ממלמל תהילים ללא הרף כשהוא צועד הלוך ושוב למורת רוחם של הממתינים האחרים.

בית הרפואה שערי צדק, ירושלים. צילום: יוסי זמיר | פלאש 90

החלטתי שזה הזמן לגשת לבית הכנסת שבקומה השישית, לתפילת שחרית. את המילים אמרתי כמונה מעות. התכוונתי בכל מילה. פתאום כל המילים והמשפטים התאימו למצב. כל הנשמה תהלל, על כל נשימה ונשימה. הללי נפשי את השם. השם אוהב צדיקים. אבא הצדיק. תפילת העמידה. רפאנו. הושיענו. רופא חולי עמו ישראל. שמע קולנו. שלח רפואה לחולי עמך ובתוכם חיים זלמן יעקב בן טאבע-שושע-קריינדל… ואז מתוך גרירת הרגליים ל'עושה שלום' אני מבין שסיימתי את תפילת העמידה אחרי שהש"ץ סיים את חזרתו, הקהל אמר את התחנון הארוך של ימי שני-וחמישי, ואני רק עתה סיימתי שמונה-עשרה וכבר מישהו מסמן לי: "נו נו, יעמוד…?"

איני יודע מה קרה לי באותו רגע, אבל חוץ משמו של אבי שאותו זכרתי כל הזמן, חיים זלמן יעקב בן טאבע-שושע-קריינדל, שום שֵם לא עלה במוחי. לא זכרתי את שמותיהם של כל אלה שהיו חקוקים כל כך על לוח ליבי.

והכי גרוע.

לא זכרתי איך קוראים לי!

כתר תורה ורימונים. אילוסטרציה. צילום: natushm | שאטרסטוק

בסוף מלמלתי משהו כמו שלום בן חיים זלמן יעקב ועליתי לתורה. אין לי מושג למה השם שלי הפך לשלום, אבל עשרות שמות אופציונליים עפו במוחי באותה עת. בלי שום קשר לכלום. בסוף שמו של שלום, בני הבכור, עלה מולי ובו השתמשתי, כי בְּרָא כַרעֵיה דְאַבוּהַ. הבן הוא כביכול 'רגל' של אביו – לזַכּותו במצוות. זה כתוב אמנם על התקופה שהבן עושה פעולות בעולם הזה – עבור אביו שעלה לעולם העליון… אבל שם בדיוק חשתי. עם רגל אחת בארץ שמזַכָּה את אבא העומד בין חיים למוות, בין שני עולמות – – –

אל תשאלו. התבלבלתי גם בברכות, הקדמתי 'אשר נתן לנו' ל'אשר בחר בנו'. וזה לא משהו שקורה לי – אפילו שאני זה שמכבד את האחרים בעליות, ולא עולה כמעט בעצמי…

ואחר כך… אחר כך יצאתי למרפסת להירגע, אבל לא נותר לי פנאי לכך ולא פניות. הכל אירע מהר כל כך. היו שעות הווידוי הארוכות ליד אבא ז"ל, ההלוויה המרטיטה, הרגעים שבהם חברי ה'חברא קדישא' קוראים אל הנפטר "אל תשכח את שִׁמְךָ" – – – ואחר כך השבעה ובכלל… ההתעשתות הייתה איטית, איטית מאוד, בכל אחד מהשלבים.

אבל זה היה שיעור חשוב בשבילי בשפלות האדם.

לא להתגאות.

גם לא ביני לבין עצמי.

כי לכל אחד יש את הקץ הקצוב לו. וקץ הוא לא רק מוות. הוא גם חלק מהחיים. ולמדתי שבמקרים מסוימים – לאו דווקא במחלה קשה או זִקנה – גם ליכולותיי המדהימות יש קץ שעלול להדהים אותי יום אחד.

ושוב יום אחד לפני.

כתיבת תגובה