בית המשפט דחה טענות חקלאים לרשלנות בהעסקת עובדים זרים

ביהמ”ש המחוזי בבאר שבע דחה בשני פסקי דין את תביעותיהם של עשרות חקלאים כנגד המדינה, שטענו להתחייבות שלטונית ולרשלנות מצד המדינה בכל הנוגע להיתרים להעסקת עובדים זרים, וכן חייב את התובעים בהוצאות משפט

חקלאים בפרדס. אילוסטרציה. צילום: Nasser Ishtayeh | פלאש 90

מדובר בשתי תביעות, המאגדות 43 תובעים מתוך מאות תביעות דומות שהוגשו במחוז דרום ובמחוז תל-אביב, ע”י חקלאים שונים מכל רחבי הארץ, בסך מצטבר של כ- 360 מיליון ש”ח.

במסגרת התביעות אשר הוגשו נגד מדינת ישראל, משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה, משרד התעשייה המסחר, משרד החקלאות ומשרד האוצר עלו מטעם החקלאים שתי טענות מרכזיות:

250/200 סייד בר + קובייה בכתבה

א.  התחייבות שלטונית – נטען כי המדינה הנפיקה לאורך השנים לחקלאים היתרים להעסקת עובדים זרים בכמות מסוימת לכל משק. היתרים אלו מהווים הבטחה שלטונית מחייבת לפיה מקבלי ההיתרים יקבלו בפועל את העובדים שהובטחו להם. בהתאם לכך נטען כי המדינה לא עמדה בהתחייבותה, כי קיים פער בין הכמות הנקובה בהיתר לכמות העובדים שהועסקה בפועל, וכי הדבר גרם נזק רב למשקים. לפיכך סברו התובעים כי הם זכאים לפיצוי בגין הנזק שנגרם להם בסך כולל של 18,755,000 ₪.

ב. רשלנות – המדינה התרשלה בכך שקבעה נהלים לא סבירים שעמדו בניגוד להחלטות ממשלה, נהלים שמנעו מהחקלאים את האפשרות להעסיק עובדים זרים בהתאם לכמות הנקובה בהיתר שניתן להם. עוד נטען שהמדינה נקטה מדיניות “שמים סגורים” בשנים מסוימות באופן שמנע את האפשרות להביא עובדים זרים מחו”ל. כתוצאה מכך נגרם לחקלאים חוסר בעובדים זרים, חוסר שהוביל לפגיעה קשה במשקים.

ההליך המשפטי

בהליך הראשון, ת.א. 13505-05-11 דני אביבי ו-35 אח’ נ’ מדינת ישראל, דובר בתביעה שהוגשה ע”י כ-34 בעלי משקים באזור הערבה בסך כולל של 17,780,000 ₪, אשר במסגרתה העלו התובעים טענות בדבר רשלנות מצד המדינה בהקשר הנדון.

בתמצית טענו התובעים כי בעונה החקלאית 2010 ננקטה מדיניות של “שמים סגורים” לכניסת עובדים זרים בענף החקלאות, מדיניות שגרמה להם לנזקים כמפורט בכתב התביעה.

בהליך השני, ת.א. 11115-03-13 אסף עסיס ואח’ נ’ מדינת ישראל, אשר התנהל במספר תיקים שאוחדו, דובר בתביעות שהוגשו ע”י 9 בעלי משקים שונים מכל רחבי הארץ שתביעותיהם מסתכמות בסך של כ-37 מיליון ₪, אשר במסגרתן טענו התובעים להתחייבות שלטונית ודרשו את אכיפתה. בתמצית טענו התובעים, כי עצם הנפקת היתרים להעסקת עובדים זרים מטעם המדינה, מטיל על המדינה חבות מוחלטת ואחריות מוחלטת ומלאה לכך שכל אחד מהתובעים יעסיק את מלוא העובדים שאושרו בהיתרים שהונפקו להם להעסקת עובדים זרים.

בהקשר לשתי הטענות המרכזיות שהועלו טענה המדינה, באמצעות עו”ד אלון דפנה ועו”ד לירון שי מפרקליטות מחוז דרום (אזרחי) כי לא הופרה כל חבות כלפי התובעים וכי היתרי העסקה משמעותם היא אך ורק הכרה בחוקיות העסקת עובדים זרים לפי מכסה שניתנה בהיתר. עוד טענה המדינה כי הנהלים שהותקנו תאמו את מדיניות הממשלה תוך יצירת איזון בין אינטרס החקלאים לאינטרס הציבורי בהפחתת העסקת מספר העובדים הזרים במשק כאמור.  מעבר לכך נטען כי התביעה מהווה תקיפה בדיעבד של מדיניות, נהלים והחלטות מנהליות והתובעים לא פעלו לתקוף החלטות אלו באמצעים המנהליים שעמדו לרשותם בזמן אמת. עוד נטען כי טענתם של התובעים ולפיה “השמים היו סגורים” בשנה החקלאית 2009-2010, ולכן נמנעה מהם האפשרות להביא עובדים זרים חדשים לארץ, לא זו בלבד שלא הוכחה, אלא שהוכח שהשמים היו פתוחים באותה עת ומעבר לכך נטען כי התובעים לא הציגו כל נזק ממשי מוכח.

פסקי הדין

פסקי הדין שנתנו ביום 19/12/17 דחו את התביעות תוך התייחסות מקיפה לטענות שמאפיינות את מאות התיקים האחרים, ותוך חיוב התובעים בהוצאות בסך של כ-200,000 ש”ח.

במסגרת פסקי הדין קיבל בית המשפט את עיקר טענות המדינה במלואן וקובע כי:

  1. הבטחה שלטונית – ההיתר אינו מהווה הבטחה שלטונית להעסקת עובדים . כשמו כן הוא, מתיר להעסיק עובדים זרים עד לכמות הנקובה בו.

הטענה בדיעבד כי התובעים סמכו על הכוונה שבהיתר ולפיה המדינה היא שתהיה אחראית להספקת העובדים בפועל, אין לה אחיזה.  בית המשפט דוחה את הטענה לפיה היתר להעסקת עובדים זרים פירושו הבטחה שלטונית או מנהלית לתוצאה ולפיה בכל משק ובכל זמן נתון יהיו עובדים זרים לפי ההיתרים שבידי התובעים. עוד נקבע שמספר העובדים המצוין בהיתר הינו מספר מקסימאלי ואין חובה למדינה לספקו. כל שנלמד מההיתר הינו שהחקלאי רשאי להעסיק עובדים זרים עד למספר המקסימאלי המצוין ובו לא ניתן ללמוד מההיתר מעבר לכך.

  1. רשלנות – התובעים לא הניחו תשתית עובדתית לכך שכמעט ולא נכנסו עובדים זרים לישראל בשל מדיניות שלא לאפשר זאת. עוד נקבע שלא מדובר בנהלים בלתי סבירים. גם בבחינה פרטנית של טענות התובעים לא נמצא שהמדינה התרשלה כלפיהם וגרמה להיעדר יכולת למצות את מכסות ההיתרים שעמדו לרשותם.
  1. תקיפת הנהלים – ביהמ”ש סבור שלא מדובר בנהלים שהינם בגדר נהלים בלתי סבירים באופן קיצוני ולא רק זאת, אלא שלשעתו, נראה כי הנהלים שיקפו בצורה הולמת את מדיניות הממשלה.
  1. תקיפה עקיפה – ההחלטות שקיבלה הממשלה אותן מבקשים התובעים לתקוף, הינן בליבת שיקול הדעת של הרשות המבצעת. תביעה אזרחית אינה דרך אלטרנטיבית לשינוי בדיעבד של מדיניות שננקטה.
  1. הנפקת ההיתרים- ההחלטות שקבלה המדינה נתנו לאחר שקילת השיקולים הרלבנטיים שכללו מחד את האינטרסים של החקלאים, אולם גם את השיקולים הכלליים והצורך שבהפחתת העסקת עובדים זרים. לא נפל כל פגם בהחלטות אלו ובהקשר זה אין לקבל גם את טענות חקלאי הערבה לכך שלא נתנה להם עדיפות בהקצאת ההיתרים על פני משקים אחרים.

מפרקליטות מחוז דרום (אזרחי) נמסר בתגובה, כי פסקי הדין מהווים ציון חשוב ואבן דרך לעתיד בניהול מאות תביעות שהוגשו ע”י החקלאים בעילות דומות. בית המשפט אימץ את טענות המדינה והבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי מדיניות הממשלה הינה מדיניות ראויה שלא נפל בה כל פגם. עוד קבע שלא חלה רשלנות בהתנהלות המדינה כלפי החקלאים כשתביעות אלו הינן הלכה למעשה, חסרות בסיס משפטי ועובדתי. אנו תקווה כי לקביעות אלה תהיינה השלכה על שאר התביעות וכי שאר התובעים יכלכלו את צעדיהם בהתאם.

Inner 620/130

מומלץ עבורך

כתיבת תגובה