בלוף הכחול-לבן: הכלכלן שמנפץ את מיתוסי השוק הישראלי

נכון שצריך לתת העדפה ליצרנים כחול לבן? בטח | האם יש דרך לייצר מוצר בטורקיה ולהביס בכל זאת יבואן אחר שלא יודע לקמבן עם לשון החוק? בוודאי | וכמה זה עולה לנו, האזרחים? המון | וכמובן, מיותר לשאול ‘מי מרוויח מזה’ | הגיע הזמן לנפץ את המיתוסים על כלכלה וסביבה שכולנו משלמים עליהם ביוקר | הפרק ‘ישראבלוף כחול-לבן’ מתוך ספרו הראשון של הלל גרשוני – “כסף של אחרים”

הלל גרשוני | באדיבות המחבר

כולנו שומעים, חיים ונושמים ‘אמיתות’ כלכליות ידועות: לקנות כחול-לבן זה פטריוטי, חוק שכר המינימום עוזר לחלשים, המדינה צריכה לתמוך בחקלאות, את הפנסיה והבריאות שלנו רק הממשלה יודעת לנהל, בלי ועדי עובדים נרוויח שכר רעב, נשים מרוויחות 30% פחות מגברים על אותה עבודה, מִחזור עוזר לסביבה, משבר האקלים עומד להרוס את העולם ועוד ועוד

מתברר שיש מי שקורא תיגר על המיתוסים חסרי הביסוס הללו. הלל גרשוני הוא חוקר ומרצה בנושאי כלכלה, חברה וסביבה, חבר ב’פורום לרציונליות סביבתית’ ובין לבין מטריל את עולם הטוויטר.

250/200 סייד בר + קובייה

בספר שהוציא לאחרונה בוחן הלל גרשוני נושא אחר נושא את הטענות השגורות בשיח הציבורי בישראל בנושאי כלכלה, חברה וסביבה, ועומד על הכשלים וההטעיות מאחוריהן.

מגובה במיטב הידע המקצועי העדכני ובהמחשות חיות, מראה גרשוני שהעלאת שכר המינימום דווקא פוגעת בחלשים, שוועדי העובדים החזקים חיים על חשבוננו, שהמדינה גרועה בניהול הדברים החשובים לנו ושמיחזור הוא פעמים רבות רעיון גרוע, גם לכלכלה וגם לסביבה.

נשמע לכם מופרך? להלן נצטט פרק מתוך הספר שיעניק לכם מבט חדש על כשלי השוק בישראל, ומהם תסיקו על יתר הנושאים.

טריק כחול-לבן

אין כמו תוצרת כחול־לבן, מנסים לשכנע אותנו קמפיינים ממשלתיים למיניהם. אנחנו כחברה, כך הם מסבירים, חייבים לחזק את הערבות ההדדית, ולקנות מאחינו אזרחי ישראל ולא חלילה מזרים, שבמקרה לא גרים אצלנו במדינה. לא רק קמפיינים: ברוח זו תוקנו למשל “תקנות חובת המכרזים (העדפת תוצרת הארץ), תשנ”ה–1995”, המקנות עדיפות במכרזים למוצרים שיוצרו בישראל בידי יצרן שהוא אזרח ישראל, תושב קבע בישראל או תאגיד הרשום בישראל.

איזו עדיפות? מה נחשב “תוצרת הארץ”? האם כשאני מייבא טונה ומכניס אותה לקופסאות בארץ, זו טונה תוצרת הארץ? מה לגבי יבוא מרכבי אוטובוסים והרכבה מקומית שלהם? שתי הדוגמאות האלה, אגב, אינן תאורטיות, והן קיימות בפועל בישראל. ואולי בכלל אפשר לשלוח את העובדים לחו”ל, שיעשו את העבודה שם? כשקוראים את התקנות, מבינים כמה אבסורדי עצם הרעיון של כחול־לבן כמושג השונה מיבוא, ולפעמים העיוותים הנוצרים כתוצאה מכך מדהימים. אבל לפני כן, בואו נדבר על עצם התקנות, וההיגיון העומד מאחורי העדפת תוצרת הארץ.

להעדיף את תוצרת הארץ נשמע הגיוני ופטריוטי. תמיכה בתעשייה המקומית היא הדרך שלנו לעזור לאזרחי המדינה. ואם מדברים על רכש מצד המדינה, מדוע שהמדינה תממן יצרנים זרים ולא את אזרחיה שלה?

כשהמדינה מפלה בין אזרחיה

כל זה נשמע נהדר עד שנזכרים של”מדינה” אין כסף משל עצמה. כל הכסף שלה הוא כסף של האזרחים. אז כאשר המדינה משלמת יותר כסף על מוצר באיכות זהה, רק כי הוא “תוצרת הארץ”, כל מה שהיא עושה זה לקחת יותר כסף ממשלמי המיסים (או אותו סכום כסף על פחות שירות). אז נכון, מישהו מרוויח – בעל ההון המחזיק במפעל, העובדים שלו וכן הלאה, וכמובן גם רואי החשבון המועסקים כדי להגדיר האם המוצר נחשב “תוצרת הארץ”. אבל הרבה אזרחים אחרים יפסידו, כי הכסף נלקח מהם והועבר לאותו מפעל, בשעה שהיה יכול ללכת למוצר אחר ולהותיר עודף לשירותים אחרים (או, חלילה, להורדת מיסים). שלא לדבר על כך שהיבואנים, שגם הם אזרחים ישראלים, מופלים לרעה בלא סיבה של ממש.

הלל גרשוני | באדיבות המחבר

העדפת כחול־לבן אינה “עזרה לאזרחים ישראלים” על חשבון זרים – היא עזרה לקבוצה מצומצמת של אזרחים, כאלה הנמצאים בשוק המסוים המייצר מוצרים שהמדינה רוכשת, על חשבון כל שאר האזרחים. האם יש היגיון בהעדפה הזו? האם יוחנן כהן מאופקים ומשה רבינוביץ’ מאשדוד שמקבלים כעת פחות שירותים ונגבים מהם יותר מיסים בגלל ההעדפה הזו, אינם אזרחי ישראל ואין צורך לתמוך בהם?

איך מגדירים “מוצר ישראלי”?

עכשיו לחלק הטרגי־קומי. לפי החוק, מוצר ישראלי יקבל עדיפות של 15% (ובחלק מהמקרים 10%) במכרזים, ובנוסף אפשרות להגיש הצעה נוספת במקרה של עדיפות גבוהה יותר של היצרן הזר. למה 15%? למה 10%? מי יודע.

ומה נחשב מוצר ישראלי? פה אנחנו מתקרבים לחלק המעניין. מוצר ישראלי, אם תהיתם, אינו מוצר שמיוצר כולו בארץ, על ידי עובדים ישראלים, בלי שום מגע עם החוץ. הרי ברור שאם אני בעל נגרייה, ומזמין חומרי גלם מחו”ל, הכיסאות שלי עדיין ייחשבו “תוצרת הארץ”. אבל מה אם אני מביא צינורות מטורקיה וקצת מעבד אותם בארץ? (יובל אזולאי, “המדינה משלה את האזרחים שהיא מעדיפה תוצרת מקומית”, גלובס, 17 ביולי 2017. מתוך הכתבה: “צינורות להולכת מים שיוצרו בטורקיה ייחשבו כמוצר ישראלי”) מה אם אני מייבא חטיף מחו”ל אבל מחליף לו את האריזה? האם זה לא נחשב תוצרת הארץ?

במקרים רבים נפסק שגם מוצרי תערובת כאלה נחשבים לתוצרת הארץ. וכך נוצר עידוד לבזבוז של כוח אדם יקר ערך: במקום לייבא מחו”ל את המוצר כולו, פותחים בארץ מפעל שיעסוק בגימור כלשהו של המוצר, כדי שהוא ייחשב “תוצרת הארץ”. הון רב, שהיה יכול ללכת לפעילות פרודוקטיבית אחרת, וכוח אדם לא מבוטל, שהיה יכול לעשות דברים מועילים יותר מאשר צביעת צינורות, נתקעים ומצטברים בחורי חוסר היעילות שיוצרת אותה העדפה.

אבל זה לא הכול. התקנות מגדירות מהי תוצרת הארץ כך:

“טובין מתוצרת הארץ” – טובין שיוצרו בישראל או באזור בידי יצרן שהוא אזרח ישראל או תושב קבע בישראל, או תאגיד הרשום בישראל, ובלבד שמחיר המרכיב הישראלי בהם מהווה 35% לפחות ממחיר ההצעה.

אם כן, יש לנו רף של 35% של “מחיר מרכיב ישראלי”. עברת את הרף? ברכות, זכית בהעדפה של 15% על פני המתחרים. לא עברת? אתה בבעיה. אבל כבר תראה איך אפשר לפתור אותה, בקלות. רק צריך לעיין בהגדרת “מחיר המרכיב הישראלי”, המנוסחת כך:

“מחיר מרכיב ישראלי” – מחיר ההצעה, בשער המפעל של המציע, ולעניין טובין מאזור עוטף עזה לרבות רכיב שעבר שינוי מהותי כפול; בניכוי עלויות חומרי הגלם, החלקים, שירותי הייעוץ, התכנון, כוח האדם והמימון, ששימשו בייצור הטובין ושמקורם מחוץ לישראל.

כדאי לקרוא את ההגדרה היטב, כי בה טמון העוקץ. מחיר המרכיב הישראלי מוגדר על דרך השלילה: קחו את מחיר ההצעה, ונכו את כל העלויות שמקורן מחוץ לישראל – ומה שנשאר הוא מחיר המרכיב הישראלי.

ישראבלוף כחול־לבן

כדי להבין למה ההגדרה קריטית, הניחו לרגע שאתם בעלי מפעל “כיסא־טק בע”מ” באזור התעשייה שפרעם, ואתם מתמודדים על מכרז לאספקת 13,000 כיסאות לעיריית נתניה. אתם מציעים מחיר של 50 ש”ח ליחידה, ואילו המתחרה שלכם, “אלכורסי בע”מ”, המייבא כיסאות מירדן, מציע מחיר של 47 ש”ח ליחידה. אילו הייתם נחשבים לתוצרת הארץ, הייתם זוכים במכרז (ומשלם המיסים היה מפסיד 39,000 ש”ח). אבל אתם בבעיה: יותר מ־65% מעלות הכיסא (33 ש”ח בכל כיסא) מקורם בחומרי הגלם שהזמנתם מסלובניה. זה דבר קשיח, אין מה לעשות עם זה. להוריד את המחיר כדי לנצח במכרז – גם אי אפשר: עלויות הארנונה והחשמל, השכר לעובדים וכן הלאה, סוגרות לכם את האפשרות הזו. האם נגזר דינכם להפסיד למתחרה? האם תיאלצו להפסיק לייצר כיסאות לעיריות ולהתמקד בתחומים שיש לכם בהם יתרון יחסי על היבואנים?

Inner article

אל דאגה, מרגיע אתכם רואה החשבון שלכם. יש פתרון! מחיר המרכיב הישראלי מבוסס על המחיר שאתם מציעים ומנכה ממנו את כל העלויות שמקורן מחוץ לישראל. כל מה שעליכם לעשות – שימו לב – הוא פשוט להעלות את מחיר ההצעה כדי להיות מוגדרים כתוצרת הארץ, ולזכות במכרז.

הנה כי כן, אם תציעו כעת את הכיסא במחיר של 54 שקלים ליחידה, מחיר המרכיב הישראלי יעלה מעבר ל־35% (54 פחות 33 = 21 שקלים, שהם 38.9%), המוצר שאתם מציעים הופך בהרף עין לתוצרת הארץ, וזכיתם במכרז. תושבי נתניה אומנם הפסידו 91,000 ש”ח, אבל אתם – מה זה מעניין אתכם.

תקנות עידוד תוצרת הארץ, אם כן, לא רק מפלות לרעה חלק מהאזרחים כדי לצ’פר מגזר צר במיוחד, ולא רק מעודדות הסטה של כוח אדם והון לאפיקים לא מועילים רק כדי שהם ייחשבו ל”תוצרת הארץ” – הן גם מעודדות באופן אקטיבי ניפוח מחירים כדי לזכות במכרזים.

כסף של אחרים. כריכת הספר של הלל גרשוני

זו אינה המצאה ולא אחיזת עיניים, וגם לא איזו פרצה עלומה שאיש אינו מכיר. חברות אכן עושות שימוש בתרגיל הזה ומעלות את המחיר במכרזים של מיליוני שקלים, וכל זאת על חשבון אזרחי מדינת ישראל.

ייתכן שהסעיף השערורייתי המסוים הזה יתוקן מתישהו, אך המהות תישאר: בכל הגדרה שהיא של “תוצרת הארץ”, אין ליצרן המקומי כל אינטרס להוזיל מחירים מעבר למתחרים, ולפיכך יש לו אינטרס לנפח את המחיר – לפחות עד לרמה של המתחרה מחו”ל – גם אם היה יכול להציע מחיר זול יותר בעולם מתוקן שבו ההצעה הטובה ביותר היא המנצחת, ולא קריטריונים פרוטקציוניסטיים של “תוצרת הארץ”. אלא שניסוח הסעיף הזה הופך את הניפוח למזיק במיוחד.

אז בפעם הבאה שאתם שומעים על “עידוד תוצרת הארץ”, כדאי שתזכרו: העידוד הזה בא מכיסם של אזרחי ישראל ומזיק לרבים בעוד הוא מועיל ליחידים; והוא משמש צינור לניפוח מחירים ולכך שמניפולטורים מסוימים יוכלו לחיות על חשבון המיסים של כלל התושבים.

Inner 620/130

מומלץ עבורך

5 תגובות ל: "בלוף הכחול-לבן: הכלכלן שמנפץ את מיתוסי השוק הישראלי"

  1. צריך לבדוק היטב מה שהוא אומר – זהירות!
    בפשטות – לא טוב ליהודים,
    למשל שכר מינימום
    -המעסיקים הגדולים והחזקים יחגגו עם משכורות רעב ל’עבדים’
    והמעסיקים הקטנים יעסיקו קצת יותר עובדים- במשכורת רעב,,
    אז מה הרווחנו?

  2. פשוט שטויות.
    יש יתרון לעידוד תוצרת כחול לבן. שכחת שהיצרן הזה, בזכות הכסף שקנו ממנו, הוא משלם מיסים וארנונה שהולכים חזרה לממשלה, כשלעומתו היבואן מחול משלם את זה לכלכלה של מדינה אחרת.
    שכחת גם שהוא מפרנס עוד אנשים..
    קיצר, כתיבה מניפוליטיבית במיטבה..

  3. ערימת כזבים וחוסר הבנה כלכלית. גרשוני אינו כלכלן, מומחיותו בחקר התלמוד. עוד ליברטאן שמקדם דרוויניזם ואוניברסליזם על חשבון ציונות.

  4. נשמע לא רציני לקחת איזה שהיא דוגמא מאוד מאוד מסוימת ולהסיק על כל המדיניות.

  5. זה לא חכמה לפסול מיד את כל מה שמעצבן במבט ראשון, בקיצור, מה שצריך לעשות, הוא שהמדינה תעזור ליצרנים, ולא תתעדף אותם במכרזים, יותר זול יותר יעיל.

כתיבת תגובה