בפועל, צה"ל מזמן אינו צבא חובה. שכן נראה שכל מי שבאמת חפץ בכך, יכול להימנע משירות סדיר, והדבר חמור שבעתיים במערך המילואים | דוני כי בשלה העת להקמת צבא מתנדבים מקצועי | צבא המילואים לא צריך להתבסס על הצבא הסדיר, אלא עליו להיות גוף העומד בפני עצמו, בדומה למשמר הלאומי בארצות הברית
עופר נחשון 26.06.2024חוק הגיוס וההתערבות של בג"צ בקשר אליו נוגעים באחד הנושאים העומדים בליבת הערכים של קיומנו כאן. ללא קשר לשאלה אם בג"צ אמור להכריע בשאלות ערכיות, עולה בהקשר זה שאלת השוויון בחובות ובזכויות של כל אזרח ואזרח.
שאלה זו עולה בשל חובת הגיוס. גיוס החובה, יוצר את הרושם שכולם בצבא נושאים בנטל שווה של ביטחון המדינה; איש איש לפני יכולתו ולפי כישוריו.
ברור שאין הדבר כך. חייל קרבי נושא בנטל אחר מתומך לחימה, והוא מצדו נושא בנטל אחר מחייל המשרת בדוברות צה"ל – וזאת בלא להזכיר אוכלוסיות שלמות שאינן מקבלות כלל צווי גיוס, אך נהנות מכל מה שיש למדינה להציע.
בנוסף, ליחידות נחשקות, שהשירות בהן הוא בעל ערך רב בחיים האזרחיים לאחר השחרור מצה"ל, לא מתקבלים על סמך כישורים בלבד, שכן יש הטוענים שגם לקשרים יש השפעה רבה על הסיכויים להצבה ביחידות אלו.
יתר-על-כן, בשל גיוס החובה, אשר מספק לצבא באורח קבע כוח אדם זול, מתפתח זלזול במשאב האנושי, ולא תמיד הוא מנוצל בהתאם לכישוריו; זאת מלבד האבטלה הסמויה שקיימת בצה"ל והעובדה שלצה"ל ישנן יחידות שאינן בעלות אופי צבאי בעליל, כמו למשל "גלי צה"ל", ומערך הדוברות הענקי עתיר הממון.
אחד היתרונות שיש בגיוס חובה הוא ניצול משאב אנושי איכותי, שלא היה מתגייס לצבא אלמלא היה חייב בכך. אולם גיוס החובה הוא המוצא הקל לניצול לגייס את אותו הון אנושי. ניתן היה לפתותו לשרת באמצעים אחרים; ביניהם תגמול הולם.
מעבר לכך, צה"ל מזמן כבר איננו מהווה "כור היתוך" של החברה הישראלית; זאת בשל הדיווחים המצערים על כך שבמקרים רבים אוכלוסיות שונות משובצות ליחידות שונות, לא רק על סמך כישורי המועמדים לשירות. נראה, שחובת הגיוס לצה"ל, יחד עם הטיעונים שהוצגו לעיל, דווקא מעמיקים את חוסר השוויון.
זו אף זו, על הצבא עצמו לעבור רביזיה כוללת. הוא מסואב, לא מהודק מבחינה ארגונית, ולא כל היחידות שלו מצויות בכשירות מבצעית מספקת. הצבא מקבל מהמדינה תקציבי עתק – כמעט ללא גבול וכמעט ללא ביקורת – שלא תמיד מנוהלים בקפידה ובייעול. מהו שיעור החלק מתקציב צה"ל שבאמת מושקע בענייני לוחמה ממש (ציוד ואימונים)?
בפועל, צה"ל מזמן אינו צבא חובה. שכן נראה שכל מי שבאמת חפץ בכך, יכול להימנע משירות סדיר, והדבר חמור שבעתיים במערך המילואים. נשאלת אפוא השאלה, האם יש באמת צורך בגיוס חובה לצה"ל?
דומני כי בשלה העת להקמת צבא מתנדבים מקצועי. אלה שישרתו בו שירות ממושך יזכו להטבות מפליגות מהמדינה, והיחס אליו יהיה כמו היחס לכל קריירה אחרת הדורשת מסירות, המשכיות, עמידה במדדים של כשירות ושל הישגים, יעילות פיננסית, וניצול נכון של המשאב האנושי (למשל, שיבוץ מועמד כישרוני במיוחד בתפקיד חסר חשיבות ימנע ממנו לשאוף להתגייס).
צבא המילואים לא צריך להתבסס על הצבא הסדיר, אלא עליו להיות גוף העומד בפני עצמו, בדומה למשמר הלאומי בארצות הברית. אנשים שישרתו בשירות המילואים יקבלו תגמול קבוע וראוי על נכונותם להיות מוקפצים לשירות, ויהיה עליהם לעבור הכשרה ייעודית לתפקידיהם. על ההכשרה להיות ממושכת, ועל האימונים להיות תכופים, אך עיקר העומס המבצעי ייפול על הצבא המקצועי. גם צבא המילואים יהיה מבוסס על התנדבות, ויאפשר לבעלי קריירה, לאחר הכשרה ייעודית להמשיך לתרום למדינה, ולקבל במקביל תגמול קבוע כל אימת שישרתו במסגרת זו.
מעבר לכך, במדינה כמו שלנו, החסרה עומק אסטרטגי, כאשר אויבינו סמוכים לישובינו, מומלץ לאפשר להתחמש (גם בנשק ארוך) לכל אזרח ששירת בעבר בצבא הסדיר או במילואים, אשר יעמוד בקריטריונים הבסיסים של בריאות ושל יושר.
מובן שהרעיון המוצע לעיל עדיין בוסרי, והוא דורש עוד עיון ועיבוד רב. אך עיקרו, המעבר מצבא חובה לצבא מקצועי, ויצירת הבחנה בינו לבין לצבא המילואים – בדומה למשמר הלאומי בארצות הברית – יהפוך את צבאנו ליעיל ולאיכותי באופן משמעותי, ישפר את היחס לכוח האדם (הזוטר) שישרת בו, וייצור שוויון אמיתי בין כל אזרחי המדינה. ברור שעל מהפך כזה להידון לעומק בעת שלום, ולא בעת מלחמה.
"השם עוז לעמו יתן, השם יברך את עמו בשלום"
הכותב הוא מנכ"ל "מלאכת מחשבת, יזמות ואסטרטגיה", מחבר הספר "להבקיע מאה שערים", ומחבר שותף של הספר “Striking Kosher Gold”