דרעי מציג: מיפוי שלטוני מקומי מחודש – ומה יגיד בג"ץ?

אריה דרעי מצביע על המפות התכנוניות בשפיר | צילום: יעקב כהן, יח"צ

השר דרעי רוקם בימים אלה תוכנית למהפכה שלטונית בישראל: הקמת רובד שלטוני חדש, אזורי, בישראל. ההצעה היא לחלוקה מחדש של ישראל ל 8-25 אזורים, בתוכם ארבעה מטרופולינים עירוניים — גוש דן, חיפה, באר שבע, ירושלים ו10-15 אזורים נוספים. כל הנהלת אזור תנהל את האזור שלה, תוך שהיא נהנית ממלוא הסמכויות החוקיות, וממלוא השליטה על ההכנסות באזור.

המשמעות, שידוד סמכויות שלטוניות בקנה מידה נרחב: הממשלה תוותר על סמכויות ותוריד אותן לרובד האזורי, והרשויות המקומיות יוותרו על סמכויות ויעלו אותן לרובד האזורי. בדומה לכמה מהמדינות המצליחות בעולם.

'דה מרקר' פרסם את התוכנית בכתבה של מירב ארלוזורוב, שבאופן מפתיע אינה חוסכת מילות שבח לאריה דרעי. וכך היא כותבת: "שר הפנים, אריה דרעי, לא מחזיק במוניטין משובחים. כראש אחת משתי המפלגות החרדיות הגדולות בכנסת, וכמי שהורשע בעבר בפלילים ונחקר כיום בחשדות פליליים חדשים, דרעי לא חשוד כשר המצטיין של ממשלת נתניהו. רק שהמוניטין האלה עושים לדרעי עוול: מדובר באחד השרים הפעילים, הממלכתיים, ובעיקר הנועזים שידעה הממשלה זה שנים רבות. דווקא השר בעל ההרשעה הפלילית, ושאינו אהוד כלל על החוגים הליברליים-דמוקרטיים בחברה הישראלית, מעז לקדם מהלכים היסטוריים, שעשויים לשנות את פניה של המדינה.

"לא, הוא לא מתכוון להשליט את החרדים על המדינה, להפך, הוא יוזם את אחד המהלכים הכי דמוקרטיים שניתן להעלות על הדעת, מהלך שסיכויי ההיתכנות הפוליטיים שלו הם אפסיים. למרות זאת, דרעי – באומץ לב ציבורי יוצא דופן – מוכן להתאבד על המהלך הזה. כאשר צוות מקצועי מיוחד, בראשות מנכ"ל משרד הפנים, מרדכי כהן, עומל על ההצעה כבר חודשים. 

"ראשי הרובד האזורי החדש ייבחרו בידי הציבור, באמצעות פתק הצבעה שלישי, או שהם ימונו על ידי ראשי הרשויות המקומיות בכל אזור. בכל מקרה, מדובר במהפכה שמשנה את מבנה הממשל, ושואבת סמכויות משרים ומראשי ערים גם יחד. לא צריך להיות ציניקן גדול, כדי להבין מדוע ההצעה היא סוג של התאבדות פוליטית.

"ובכל זאת, דרעי, כהן והצוות המקצועי שכולל אנשי מקצוע מנוסים – כמו אמיר לוי, לשעבר ראש אגף התקציבים; יוסי בכר, לשעבר מנכ"ל האוצר; וסיגל מורן, לשעבר ראש המועצה האזורית בני שמעון – דוחף את הרעיון הזה בכל הכוח. יש לכך סיבות חזקות להפליא".

שלש סיבות למהלך

את שלוש הסיבות מתארת ארלוזורוב: "סיבה אחת לכך היא שניהול אזורי קיים כמעט בכל מדינות OECD, וישראל היא חריגה בריכוזיות המנוונת של הממשלה המרכזית שלנו. השנייה, שדווקא בישראל הניהול האזורי עשוי לענות על בעיות חברתיות-כלכליות קשות, כמו הפערים העצומים בין מרכז לפריפריה והחלוקה המשוסעת לארבעה שבטים (נאום השבטים של הנשיא ראובן ריבלין: חילונים, דתיים, ערבים וחרדים). והשלישית, שבפועל זה כבר קורה, ובהצלחה מסחררת — אז למה לא להרחיב את זה כבר לכל המדינה, ועם סמכויות משפטיות מלאות?".

"מבנה השלטון הקיים בישראל", נכתב בטיוטת ההמלצות של הצוות, "מבוסס על ריכוז גבוה של סמכויות בידי השלטון המרכזי וחוסר תיאום מערכתי של עבודת הממשלה כלפי השלטון המקומי. במקביל לכך, השלטון המקומי סובל מריבוי רשויות, ומחסור מתאם שיטתי בין סמכויותיו, משאביו והאחריות המוטלת עליו.

"מבנה ביצועי זה תורם להחלשת השלטון המקומי, ולתת-ביצוע של המערכת הציבורית — מרכזית ומקומית כאחד…כתוצאה מכך תושבים רבים מקבלים רמת שירותים נמוכה וחוויית איכות חיים פגומה — דבר שמחריף את חוסר האמון במערכת ובמוסדות הדמוקרטיים הלאומיים והמקומיים", נכתב.